ילדים מפונקים גדלים להיות מבוגרים מפונקים

 האב הצעיר עמד וניער את בקבוק החלב לבנו התינוק. הילד בן שבעה חודשים שכב על ארבעתיו על הרצפה וצרח. האב עמד קרוב אליו וסימן לו להתקרב. התינוק כבר יודע לזחול, אבל העדיף להישאר על ארבעה ולצעוק. למרות גילו, הוא כבר יודע שהצרחות שלו מביאות את ההורים אליו. אבל, הפעם טעה. האב נשאר לעמוד וניער את הבקבוק עוד דקות ספורות עד שהילד הרעב זחל אליו והגיע צורח אל הבקבוק.

צילום אילוסטרציה

"אומרים שאני אכזר. לא מתחשב", סיפר לי האיש הצעיר. "אינני חושב שאני צריך ללכת אליו כשהוא צורח מתוך פינוק. התינוק כבר יודע להניע אליו את המבוגרים ואני חושב שהוא יכול לזחול 3-4 מטרים עד אלי".
השבתי לו שדעתו נראית לי. תן לילד תשומת לב, אבל אל תיענה לכל בכי של פינוק. כנראה, הייתי היחיד שתמך באב הלא מפנק הזה.
בעבר, קראתי את הספר "ילדים האתגר" של פרופ' רודולף דרייקורס שיצא בהוצאת יבנה ונראה לי שעדיין ניתן להשיגו בחנויות המשומשים באינטרנט. דרייקורס אמר, בין היתר, להקשיב לבכיו של הילד ולשים לב אם זה בכי של כאב (מכה, מחלה) או כאב של פינוק, שהוא הרבה הרבה יותר שכיח. כשישבתי עם בתי התינוקת בגן הציבורי, יכולתי לשים לב לילדים שבאו עם אמהות או מטפלות. הדוגמא הטובה ביותר היתה של ילד קטן שהתנדנד בפינת הנדנדות בקצה הרחוק של הגן. ראיתי שהוא נפל מן הנדנדה ורץ ורץ את כל הדרך אל פינת הספסלים. כשהתקרב אל המטפלת, פרץ בבכי. של פינוק, כמובן.
מדוע נזכרתי היום בספר המצויין הזה? גם בגלל הסיפור של ידידי הצעיר וגם בגלל הוויכוח הקלאסי: האם הדור הצעיר מפונק? לדעתי, אנחנו מגדלים דור של מפונקים. צעירים, שרגילים שהכל ניתן להם –  כל מה שההורים יכולים וגם יותר. כאשר יוצאים צעירים אלה מחסות הבית, הם מגלים שהעולם אינו רחמן. לפתע, בכי אינו מביא תוצאות.
אני יודע שזאת דעה לא שגרתית ועשויות להיות לה התנגדויות. קל לכל הורה להיות "רחמן" או קשה לכל הורה לעמוד בפני הפינוק של הילד. אבל, כנראה, ההורים צריכים להימנע מן הפינוק.

מקטרים
מדוע ישראלים נוהגים לקטר בשיחות פנאי? כי קל יותר לבכות מאשר לעשות.

Advertisements
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • מעין  On 20 במרץ 2017 at 11:39

    אפשר גם לשאול למה זה כל כך רע אם הילד שנפצע רוצה חיבוק "מפנק" גם אם לא מאוד כואב לו.

    • יאיר דקל  On 20 במרץ 2017 at 13:03

      מעיין שלום,
      לחלוטין לא רע לתת חיבוק לילד. צריך, אפילו, להקדיש זמן איכות לילד. זמן, שההורה באמת יקדיש אך ורק לילדו או ילדתו. אני מבדיל בין התרצות מתמדת לכל מה שהילד מבקש (או דורש) ובין קביעת גבולות – מתי ההורה לא עומד לרשות ילדו. התוצאה השלילית, לדעתי ואך ורק לדעתי, היא המבוגרים המפונקים, שאנחנו פוגשים בכל מקום.

  • יאיר דקל  On 19 במרץ 2017 at 19:24

    אינני מרגיש את עצמי מחנך. לא למדתי את התחום אבל רכשתי נסיון ואולי גם יכולת להסתכל. בוודאי יש עוד שאלות שהורים יכולים לשאול את עצמם. הצבעתי על נושא אחד, חשוב, אבל יש עוד נושאים בתחום החינוך.
    אינני יודע מה הגבול בין אמפטיה לפינוק. אבל נראה לי שהקדשת זמן אמיתי, שבו ההורה יתפנה מכל עיסוקיו וישים לב למשאלות הילד שלו – הוא חשוב. אחרי כן, ההורה צריך לדעת גם להגיד: "עד כאן. כעת אני עסוק".

  • תרצה הכטר  On 19 במרץ 2017 at 17:28

    דיעותינו דומות לחלוטין – ילדים מפונקים גדלים להיות מבוגרים מפונקים.
    אבל מהו הקו העובר בין פינוק לאמפתיה? זאת השאלה ששאלתי את עצמי לעתים קרובות כשילדיי היו קטנים מאוד.
    לי יש המון סבלנות ואינני נוטה להיות קשוחה. במיוחד לא כאשר מדובר במשחק בין חזקים וחלשים.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: