הארץ המובתחת, שבה אנו חיים

"איך שהוצאתי את משה מהמים, הוא מיד התחיל לשלוח ידיים"

אני רגיל שבבית העיר (בית העיריה לשעבר בתל אביב) יש תערוכות רציניות ומעניינות. גם תערוכות שאינן זוכות למחסה במוזיאון רגיל, אבל שווה לבקר בהן. כשנכנסתי בשבוע שעבר לבית העיר, מצאתי במקום את תערוכתו המיוחדת של זאב אנגלמאיר, שפתוחה במקום עד סוף החודש. היא מצאה חן בעיני.
זאב אנגלמאיר, מאייר משתטה בעתונים ומרצה לתקשורת חזותית בבצלאל ובעוד מקומות, מציג כאן את התפרעותו הקומית בציורים גדולים, שחלקם קריקטורות ממש וחלקם ציורים מורכבים או "פסלים" שעיקרם שדייים עשויים מכריות. הוא מציג הרבה פוטומונטז'ים שייצר מציורים מסחריים, שגזר מאי פה ואי שם והוסיף להם כיתובים משעשעים ומרגיזים משלו. יש כאן גם אובייקטים, קולאז'ים וצילומי ארכיון, בין היתר, נראית אמא מעירה את יצחק בציור מתקתק ואומרת, בבועה שהוסיף הצייר: "קום, יצחק. אבא רוצה לשחוט אותך".
הרבה מן הציורים נובעים מסיפורי התנ"ך שאנגלמאייר עיוות ושינה לפי דרכו הפרועה והמצחיקה. ציורים, שאף יהודי דתי לא ירצה לראות.  יש כאן הרבה איורים מן התנ"ך שהאמן עיוות לחלוטין את משמעותם הדתית כדי להשיג את הרושם הקומי או כדי להביע את דעתו על הנעשה כאן.
בראיון ב"הארץ" הסביר, בין היתר: אני רוצה לרָצוֹת את כל מי שנמאס לו מהתזונה התרבותית הלעוסה, המתחשבת והמרוסנת. דרך הכתיבה או היצירה אתה מרחיב את אפשרויות ההסתכלות של החיים ושל מה שאתה חווה". אנגלמאייר פרסם בעבר חוברות "סירופ" (אפשר אולי לומר "סיפור"…), שבהן צייר בקו הגס שלו נשים ערומות בצד תרשימים של גברים מעצבנים או ציורים מתקתקים, שעברו ארגון מחדש עם הערות של האמן.
במקום אחר הצהיר "אנחנו חיים בארץ וולגרית" ואכן, פרסם ספר, שכולו איורים, קומיקס וכתובות מצחיקות-מרירות ושמו "וולגריה". הוא לא מסיר ידיו משום גורם בציבוריות הישראלית ואומר את דבריו החריפים לכל מי שמוכן לשמוע.   לאנגלמאיר יש עלבון לכל סקטור. רק בחר וקח.
גם בשגיאות כתיב הוא עושה שימוש וכך קרא לתערוכתו "הארץ המובתחת". 

צ'כוב האקטואלי
אנטון צ'כוב נפטר לפני 114 שנה. בין הסיפורים הקצרים שכתב – הפכפכת, שהופיעה עתה באתר אלכסון באינטרנט. צ'כוב מספר על אשה, "אמנית" לכאורה, שמבזבזת את זמנה בחברת "אמנים" ואינה עושה דבר. בעלה, הבלתי מוערך על חבריה ה"אמנים", הינו רופא מוערך שמביא את הפרנסה הביתה. אז מה מעניין סיפור מלפני למעלה ממאה שנה? אז, זהו. זוג ידידים שלי קראו את הסיפור ואז הוא אמר בפליאה: הרי זה הסיפור של ידידתנו שעוסקת באמנות, ובעלה שעובד קשה להביא פרנסה.
מה שהיה הוא שהווה.

איך הוא עושה זאת
חברי, אלי, שואל: בקריאת ספר בבוקלאב, אנחנו מדברים על המה, על הסיפור. איננו מדברים על האיך. אנחנו לא בוחנים איך הסופר עשה זאת.
ולי אין תשובה לשאלתו.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • יאיר דקל  On 1 בדצמבר 2016 at 21:00

    תרצה, הוספתי לרשימתי קטע על צ'כוב. שווה קריאה.

  • תרצה הכטר  On 1 בדצמבר 2016 at 11:28

    מי שהגיע לאירוע הפתיחה של התערוכה הרוויח. לצערי לא הזדמן לי עדיין להגיע. תודה על הרשימה.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: