טבריה, מה איבדת שם?

לפני זמן לא רב, יצאתי לחופשת כמה ימים בטבריה. זכרתי שהיתה זו פעם עיר נופש עם הרבה אתרים ובראשם – הכנרת והטיילת שלחופה. היום ראיתי עיר בקריסה, עם בתי מלון גדולים שנראים קצת מרופטים. צפת, שבה הייתי לא מכבר, איננה מלכת יופי, אבל טבריה מכוערת ממנה.
ברחובות הראשיים של עיר הכנרת יש חנויות מפוארות, ולצידן חנויות סגורות. הרבה חנויות סגורות. כך, באחד הרחובות הראשיים במרכז העיר, רחוב הבנים, שרובו חנויות שמונצעס לתיירים או אורחים וגם קצת חנויות בגדים. העיריה טרחה ונטעה עצי נוי ולידם שולחנות-בר וספסלי עץ. לא ראיתי אנשים נחים על הספסלים. אולי בעונת התיירות.
בהמשך רחוב הבנים יש קניון של חנויות ומעבר מדרגות אל רחוב הגליל הראשי. במעבר מצאתי הרבה לכלוך, שקיות מושלכות, היו שברים משונים במרצפות ומדרגות מלוכלכות ומכוערות.
יש כאן חנויות להשכרה על ימין ועל שמאל וגם חנות עם שלט "להשכרה/למכירה", כאילו אמרו כל הקודם זוכה…
בקניון מסגד נטוש ומוזנח. סגור.
ברחוב הגליל יש עוד חנויות תיירים עם שמות לועזיים, כאילו באנגלית מוכרים יותר. את עיני לכדה חנות בשם Tel-Aviv style. לא דומה לתל אביב שאני מכיר.
הייתי בטבריה פעמים אחדות, מימי בית הספר היסודי, דרך הצבא, טיולים וביקורים. הביקור הראשון שזכור לי, היה בכתה ז' בבית הספר היסודי. לקחו את הכתה באוטובוס עד חמי טבריה. הישנים, כמובן. שני תלמידים שמואל (כיום פרופסור באוניברסיטה של חיפה) ואני (כיום פנסיונר מן העתונות) החלטנו לחזור ברגל. לבדנו. לא הצטרפנו אל האוטובוס של התלמידים. הלכנו בחום השמש עד מרכז העיר, שבו היה גן ציבורי. בו גם מצאנו את הכתה הממתינה לשני ה"אבודים". היו שם גם מורינו, שכמעט קבלו התקף לב על אובדן התלמידים. זאת ההיכרות הראשונה שלי עם העיר.
בקפיצת הזמן, הגעתי אל טבריה העיר הקומפקטית והסימפטית. הציבו אותי ועוד שני חיילים בשיכון פלוס 200. היום, כמה אנשים לא ידעו על מה אני מדבר כשביקשתי לעלות לשיכון הגבוה הזה, שהיתה בו עמדת תצפית שלנו וממנה הסתכלנו במשקפת על הסוסיתא (שהיתה שלנו) ועל רמת הגולן שמאחוריה. שלושה חודשים הסתכלנו והשתעממנו וירדנו אל העיר להתבדר, או למתוח כבלי טלפון אל משרד קצין העיר, כי הם עלו באש בשריפות עונתיות.  חשבתי להציץ למשרדי קצין העיר, אבל נזכרתי שהפקידות שהיו אז, הינן היום סבתות בנות שמונים…
בביקוריי בעיר, ראיתי בכיכר המרכזית את אנדרטת התותח, שהיתה פעם גדולה. עכשיו, נראתה לי קטנה כשמסביבה בנייני משרדים. עומד עליה תותח הרים צרפתי, נפוליונצ'יק. זה היה כלי הנשק הגדול של מלחמת השחרור והוא עזר להגן על טבריה, עתירת ההיסטוריה. במארס 1957 הייתי שם, עכשיו זאת כיכר לא גדולה, סביבה רחובות ואנשים שוטטו בדרכם אל המשך היום.
בכל זאת, אני זוכר את העיר לטובה, עם ההיסטוריה היהודית רבת השנים, שהביאה אותה להיות אחת מארבעת ערי הקודש. חלקים מחומות העיר עומדים ויש בתים שחורים מאבן בזלת. אחדים מהם יפים מאד והיפה ביותר הוא המלון הסקוטי המשופץ, שהחל את דרכו כבית חולים נוצרי מסיונרי והיום הוא בית המלון היפה ביותר בעיר.
למי שמעוניין: מצגת מעניינת על בית החולים הסקוטי בראשית המאה שעברה.
היה לי נעים לטייל בעיר, שהשמצתי אותה כאן. עוד אשוב אליה, שקברים סביב לה, של רבי עקיבא ולידו הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו), רבי מאיר בעל הנס. גם קבר רבי חיים אבולעפיה, שהיה רבה של איזמיר, ונקרא על ידי המושל לחדש את הישוב היהודי בטבריה בשנת 1740. ומי שירצה יגיע אל באר מרים, שליוותה את בני ישראל במסעם במדבר.

מצא את ההבדלים
– מה ההבדל בין אדם ופרה? פרה לא מסמיקה.
ולנו יש עדר של טייקונים, שאינם מסמיקים.