מפגש לא עתונאי של שני עתונאים

את דן שילון ראיתי במסדרונות גלי צה"ל לפני שנים. את יעקב העליון אני מכיר הרבה מאד שנים. פתאום נזכרתי במפגש של שני עתונאים ותיקים ובכירים אלה, שאירע במלחמת ששת הימים בתל פאחר ברמת הגולן. לפני 48 שנים. סיפור של פציעה קשה מאד, שעולה בשני ספרים, שהתגלגלו אלי בימים אלה. אך תחילה, קצת היסטוריה אישית.
את דן שילון ראיתי בגלי צה"ל כששירתתי שם במילואים, לפני איזה שלושים שנה. לא דיברנו כמעט, כי לא היה הבוס הישיר שלי. את יעקב העליון היכרתי בסביבות 1970. אשתו, יעל, היתה מורה עם אשתי, חנה, בבית ספר בלפור. עבדנו באותו מקצוע אבל מרחוק. לימים התיידדנו וקבלתי ממנו את ספרו, הבסט סלר הגדול, שבו סקר את פציעתו הקשה במלחמה – "רגל של בובה". הספר שכב במדף מרוחק בארון הספרים הגדול שלי וכמעט נשכח שם. עד שהגיע הספר "בשידור חי", שכתב דן שילון. ספר, שאבד עליו הכלח ומצאתי אותו בארון ספרי-חינם. שם מניחים אנשים את הספרים המיותרים שלהם. מיותרים להם, אבל לא לי.
לקחתי את "בשידור חי", התחלתי לקרוא מתוך סקרנות את קורותיו של אחד העתונאים החשובים בארץ ונתקלתי בפרק… העוסק בפציעתו של יעקב העליון. היתה זו נקודת המבט של כתב צבאי, שבא לסקר (ולהתפעל) מלחמה וגילה את חברו פצוע קשה מאד. התפעלות כבר לא היתה שם, בזירת הזוועה.
התרגשתי להעלות על הכתב את שתי גרסאותיהם, ואביא אותן בלשונם תוך קיצורים מתאימים.

דברים בספר "רגל של בובה"

דברים בספר "רגל של בובה"


אתחיל בדן שילון, שספרו הגיע אלי במקרה בשבוע שעבר: "נשלחתי לחטיבת גולני, שחנתה ליד קרית שמונה והתכוננה לכיבוש הרמה הסורית. מעולם לא הייתי לפני כן בשדה הקרב ולא הייתי עד לנוראות המלחמה… (עמ' 56)
"ליד חורשת טל, שמעתי קול מוכר קורא בשמי. מתוך צריח טנק בקע ראשו של ידיד, יעקב העליון, כתב 'מעריב' בחיפה, ששירת עתה במילואים כמפקד טנק. נפרדנו בנפנוף ידים. נחמד לפגוש חבר בשדה הקרב…
"נפתחה אש תופת. דיברתי אל המיקרופון ואל הרשמקול. זה נראה כמעט כמו בסרטים. על הגרוע מכל לא חשבתי. הרגשתי סיפוק עצום מהעובדה שאני נמצא בקו הראשון, לראשונה בחיי המקצועיים.
"אחד הפצועים בזחל"ם, שהיה מונח ממש לידי, איבד צלם אנוש. אוסף של איברים קרועים ופנים לא מזוהות. הוא היה מחובר לאינפוזיה. ביד אחת החזקתי את המכל, שחובר אליו, ובידי השניה ניסיתי לנקות את פניו ולנקז את פיו מהדם הרב.
"מה שמך?" – שאלתי בתקווה שאוכל להחזיקו בחיים. 'יעקב העליון', היתה תשובתו הרפה. הצטמררתי. יעקב העליון שוכב מולי בזחל"ם, פניו מרוטשים, גופו שסוע ואיני מזהה אותו. נשבעתי לעצמי להביא אותו חי אל הצוות הרפואי.
"דיברתי אליו, ניסיתי לחזק את רוחו, שאלתי על אשתו, יעל; הוא לא השיב. רק נאנק מכאבים. ביקש מים ולפעמים הצליח לחלץ חיוך, או מה שנראה כחיוך. זאת היתה הנסיעה הארוכה בחיי. שכחתי לחלוטין את תפקידי ככתב צבאי. גייסתי את כל תעצומות הנפש כדי לעמוד במראות הזוועה ולטפל בפצועים"…
יעקב העליון פירט יותר את המפגש הזה בספרו 'רגל של בובה' ואקצר מאד גם את דבריו: "מה היה הרעם שהתפוצץ פה על ידי וקרע את אזני. זה נפל… נפל ממש לידי. ממש עלי. כל כך… או הו הו! אנא! זה כואב! כואב לי מאוד. הרגל. הרגל מתפוצצת. היא מתרסקת לי. העצמות נשברות. אלוהים, הן נשברות! עצם אחת נשברה, שניה נשברה, שלישית…
"מי זה? מישהו מדבר אלי. קולו מוכר לי. קול רך ונעים. אני מכיר אותו מאיזהשהו מקום. כן, מה שמי? 'יעקב העליון'. מדוע השתתק פתאום? מה? אתה דן? דן שילון? מה אתה עושה כאן?
"דן, אני מאושר! אין לי כוח לומר לך זאת בקול, אבל אני מאושר שאתה כאן. היה לי רע, דן. הייתי לבד והיו אנשים זרים. אף, לא מכר אחד. עכשיו אתה פה. אני מתבייש לומר, אך אני זקוק לך. אתה חייב לעזור לי. דבר אלי… נדמה לי שהתעוורתי. לא אכתוב עוד בעתון. עיוור לא יכול להיות עתונאי…
"ענה לי, דן, ענה לי. איני יודע אם אני מדבר בקול או שרק נדמה לי שאני מדבר. איני שומע את עצמי. צלצל לחברים שלי, תספר להם. הבת שלהם עובדת ב'קול ישראל'. אותה אתה מכיר אותה, אבל שלא יגלו בשום אופן לאשתי. היא לא תעמוד בזה…
"אני צמא דן, צמא מאד. כן, תודה. זה טוב. אני צמא, אך לא יכול לשתות. המים חונקים אותי. הגרון יבש כל כך. דן, עשה לי חסד. בקש מן הנהג שיסע יותר לאט. יותר לאט. קצת פחות מה, הקפיצות שלו שולחות אותי לגיהינום. מים, דן, מים. אני מוכרח לשתות.
"די, אין לי כוח לירוק יותר. יהיה מה שיהיה. מי זה דוחף לי אצבעות לגרון?!מי מוציא לי את הדם מתוכו? חדל, דן!
כעבור עמודים ספורים יעקב העליון מזכיר: "…דן. דן שילון. ראיתי אותו ביום ששי בבוקר בחורשת טל. היינו בטוחים שלא תפרוץ מלחמה. פתאום הופיע דן בג'יפ עם קצין מגולני. 'היי, שלום דן. מה אתה עושה כאן? תהיה או לא תהייה מלחמה?' היה לו סרט של 'כתב צבאי' על הכתף. חשבתי: הוא בטח בעניינים ויודע מה מתרחש'.
"בכל זאת פרצה מלחמה".
ועניין אישי: כאשר סיפרתי השבוע ליעקב העליון, שהתגלגל לידי ספרו של דן שילון עם הסיפור שלו, היה מופתע. "לא ידעתי על הספר ולא ידעתי שכתב עלי". הבטחתי לתת לו במתנה את הספר הישן הזה.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • ARMEL  On 23 באוגוסט 2015 at 12:14

    מרגש עד מאד. במלחמת ששת הימים עת שירתתי בחטיבה 10 עליתי והשתתפתי בכיבוש הכפר יהודיה, שהיה על הדרך שבשולי צינור הנפט מעירק לחיפה .הקרבות שם היו קשים ביותר וחברי הטוב, מוש חביב ,מ"פ פלוגת טנקים ,נהרג בהם. המח"ט שלי, אורי בן ארי 'היה דמות שכבשה אותי כולי ואזכרנה עד יומי האחרון. דן שילון היה מיודד עם שותפי ,איזי אלמוג ,ושהה לא מעט בחדר ההמתנה של משרדנו.

  • מ.ר.  On 23 באוגוסט 2015 at 10:28

    מדהים. ישר כוח שהעלית את זה. אני זוכר את מוראות המלחמה. ספרו של העליון מצוי אצלי ולאחר הפוסט שלך אסיר האבק מעליו ואקרא.

  • המושיע האקדמי  On 23 באוגוסט 2015 at 10:25

    אחלה על הפרגון

  • ada herzberg  On 23 באוגוסט 2015 at 8:55

    תודה – על התזכורת לחשיבותה של ההיכרות האישית!

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: