בסט סלר, אבל למה?

יהודית קציר נולדה בחיפה ב-1963 ופרסמה עשרה ספרים והיא נחשבת לאחת הסופרות הישראליות החשובות. את קובץ הסיפורים הראשון שלה, "סוגרים את הים", אני זוכר לטובה והוא אמנם זכה לתשומת לב רבה והעניק לה פרסום מיידי. על הרומן למאטיס יש את השמש בבטן זכתה ב-2004 בפרס צרפתי. נתונים אלה יצרו אצלי ציפיה לספרה האחרון, צילה. ספר עב כרס, שזכה לשבחי הביקורת וזינק לראש רשימת רבי המכר מיד עם צאתו לאור. אני לא אהבתי אותו, אבל הרגשתי בכך כיוצא דופן. לא נעים להיות בעמדה כזאת.

גיבורי הספרף צילה (ובתה תקווה) ובעליה אליעזר (מימין) וחנן

גיבורי הספר: צילה (ובתה תקווה) ובעליה אליעזר (מימין) וחנן. מקור: הספריה החדשה

אז ישבתי עם חמישה חברים והקדשנו זמן לשיחה על צילה ומחברתו. הדיעה האחידה היתה של אכזבה. המניע לספר היה יומנה של הסבתא־רבתא, צילה רמברג־מרגולין, שעלתה מליטא עם בעלה הלא אהוב, אליעזר, שמתגלה כלא יוצלח אמיתי. יחד הולידו חמישה ילדים. הסיפור הדרמטי בחייהם ובספר – צילה התאהבה בחנן, הצעיר ממנה בתשע שנים וצירפה אותו למשפחה, יחד עם בעלה וילדיה. בכך יש עוגן רכילותי מעניין, אבל לא מספיק כדי להניע ספר. שלושה חלקים בספר: החלק הראשון יומניה של הסבתא-רבתא, צילה. היומנים הללו יותר מעניינים מאשר שני החלקים הנוספים של הספר. יהודית קציר משלימה את המסופר היומנים בעזרת דמיונה ויוצרת סיפור יותר שלם בפרטיו. היומנים, המתארים בישירות ובבהירות את ארץ ישראל של תחילת המאה העשרים, את היישוב היהודי בתל אביב הקטנה, בבאר שבע הנידחת ובעזה הערבית – הינם מושכים לקריאה. ההשלמות הינן חיוורות נוכח היומנים המקוריים. החלק השני כולל חליפת מכתבים בין יהודית, בתה של צילה וסבתה של המחברת, לבין סבה עמינדב. זאת חליפת מכתבים משעממת, שלא צריך להוציאה לאור. אלה מכתבי אהבה פרטיים בין זוג צעירים, שאין להם שום דבר מעניין לספר. קולה של יהודית קציר, המשולב בין המכתבים כדי לתת להם נפח – לא מצליח להביאם לכלל עניין לקורא. החלק השלישי של הספר מתאר את חיי המשפחה המורחבת, הבנים והבנות של צילה, הנכדים והנכדות, בני זוגם וגם הנינים, כולל יהודית קציר. שושלת משפחתית לא מסקרנת. פרט אישי: משפחתה של יהודית קציר עברה גלגולים רבים והגיעה לרמת גן, לקרן הרחובות בן-גוריון/הרצל. התגוררתי בסביבה ורכבתי על אופניי כמעט יום יום בדרך זו לבית הספר התיכון. הוסיף לי משהו.

אצה רצה הרכבת (להתפרסם)

הבאתי בבוקר את הנכד החייל אל תחנת הרכבת. אפליקציית ווייז הביאה אותנו אל התחנה שלוש דקות לפני מועד היציאה של הרכבת. החייל רץ כדי להספיק בזמן ו…חיכה רבע שעה לבוא הרכבת.
ראיתי פרסומות בטלוויזיה לרכבת ישראל. לא ראיתי פרסומות לאפליקציה.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • תקווה  On 30 בנובמבר 2014 at 21:06

    כמו שאתה מצאת, ההתחלה על באר שבע ועזה מסקרנת. שאר החלקים, חליפת המכתבים בין הוריה) שאגב התגרשו בינתיים והיא עצמה התגרשה (פשוט משעממים. משעממת גם ה"פילוספיה" של הבחור התמהוני שחי עם אשה מבוגרת ממנו בהרבה לצד בעלה החוקי במסגרת, שהצרפתיים מכנים "בית לשלושה", מתגלית כעבור זמן מה כלא מעניינת, והבחור כלל אינו מובן .
    צילה עצמה ,המתקדמת כביכול, אינה בדיוק "ספל התה" שלי לפי אורח חייה, ואחרי הסנסציה הראשונית חדלה לעורר בי עניין. אילו היה העורך מקצץ את מחצית הספר, היה "צילה" ספר טוב למדי, אבל אבל העורך הפעם לא העז לקצץ ועשה לה שירות דב.

  • aida  On 28 בנובמבר 2014 at 13:04

    ביקורת מנומקת .

  • המושיע האקדמי  On 17 בנובמבר 2014 at 19:44

    כתיבה מאגזינית בינונית עם סברות כרס, המתיימרות להיות ספרות.
    מה שמציל, אולי, את המצב הוא ציורו של דייויד הוקני בשער הקדמי, המתאר עץ טוטם בשלכת על רקע אילנות נעדרי צל צילה. אבל אין בכוחה של העטיפה הקדמית להחזיק את הכלום שבתווך.

  • ליאורה  On 17 בנובמבר 2014 at 19:29

    כדרכך, כתבת יפה, מנומס. לי נראה שהביקורת לא מספיק חריפה… אני הייתי מדגישה את השעמום, הנובע מהיעדר עורך אובייקטיבי, שהיה אמור לבצע קיצוץ מסיבי.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: