חופש הביטוי לפורנוגרפיה

לפני כחודש אסר בית המשפט העליון על פרסומו של ספר בשל פגיעה קשה בפרטיות של אשה. פסק הדין עורר תגובות נסערות של סופרים, המבקשים לשמור על חופש הדיבור ועל חופש האמנות. אין כמו שבוע הספר לדון בשאלה חשובה זאת.
אני חסיד נלהב של חופש הביטוי, ראיתי תמיד את העיקרון הזה כאחד העקרונות של הדמוקרטיה וכבסיס לעתונות חופשית ומצאתי את עצמי מגן בלהט על פסיקת בית המשפט העליון, שאסר את פרסום הספר. ספרים
השופטים נכנסו לפרטים והעריכו את הזכות לפרטיות של המבקשת (אשה שפרטיה נחשפו, כנקמה, על ידי ידידה לשעבר) לעומת זכותו לפרסם יצירה ספרותית. המבקרים אמרו "פסיקה מטרידה מאוד המעוררת דאגה בנוגע לחופש הביטוי" או " גל של התנכלות לחופש הביטוי ולדמוקרטיה" ודיעה לא שונה "יש יצירות גרפומניות מכל מיני סוגים ויכול להיות שאדם יכתוב על משפחתו בצורה גועלית, אבל אי אפשר להתערב בזה".
קראתי את הדיעות והתקוממתי. את הספר לא קראתי, כמובן, ולהערכתי ערכו הספרותי – מינוס. כתב פלסתר שכתב אדם כנקמה, איננו ספרות. ויש להדגיש, שלא כל מה שהודפס ונכרך בכריכה הינו ספרות, גם אם הוא ספר.
הרהוריי הוליכו אותי ליצירות אמנות אחרות: צילום, למשל. ואם מישהו העלה לרשת תמונות של חברתו לשעבר שנטשה אותו – תמונות שצילם בהסכמתה בעת קיום יחסים, והעלה אותן לרשת כנקמה. הוא יבוא ויטען שיצירות אמנות אלה אסור לפסול. האם יקפצו צלמי עתונות, צלמי תעשיה, צלמי פרסום וצלמי אמנות ויגנו על "חופש הביטוי" של היוצר ה"אמן"?
קל להגיד שיש הבדל בין ספר ובין צילומי פורנו. זה לא נכון. ספר לא הופך להיות אמנות, כאשר הוא כרוך, כמו שצילום אינו הופך להיות אמנות ברגע שהופץ ברשת חברתית.
קראתי את פסק הדין שכתב השופט נעם סולברג ומצאתי בו רגישות רבה ואבחנה נכונה לגבי חשיבות האמנותית ולגבי זכות הפרט. השופט לא כתב את דעתו על איכותו של הספר המדובר. מן הכתוב, יכולתי לנחש שגם הוא לא ראה כאן יצירת אמנות. מכאן, שהתגובה הביקורתית, לפעמים מתלהמת, על פסק הדין, היתה מיותרת ופגומה. בשבוע הספר צריך להגיד זאת בפה מלא.

רב סרן שמועתי עלה בדרגה
בימים אלה הרשת רוחשת שמועות. רובן ככולן שמועות שוא ורובן ככולן זוכות לאוזן קשבת.
זה מחזיר אותי לימים שנעלמה הצוללת דקר. ויקיפדיה אומרת שהדבר אירע בינואר 1968. הייתי אז כתב צעיר בסוכנות עתי"ם וסיקרתי את בית המשפט בתל אביב. יום או יומיים אחרי היעלמות הצוללת, פנו פקידי בית המשפט אל העתונאים וסיפרו ששמעו ממקור בטוח שהצוללת נתגלתה. מן הכרמל ראו אותה נכנסת לנמל חיפה.

הר הרצל: הצוללת דקר, ויקיפדיה, צילם ד"ר אבישי טייכר

הר הרצל: הצוללת דקר, ויקיפדיה, צילם ד"ר אבישי טייכר


שלושת הכתבים בבית המשפט – יגאל לב ז"ל ממעריב, משה רונן מידיעות אחרונות ואני – מיהרנו אל הטלפונים הציבוריים, נדחקנו בין עורכי הדין שעמדו בתור המעורבב אל המכשיר החיוני. כשהסברנו את סיבת המהירות, נרתעו עורכי הדין לאחור ונתנו לנציגי הממלכה השביעית את הכבוד.
צלצלנו ושלושתנו קיבלנו את התשובה המאכזבת: השמועות חסרות בסיס. הצוללת לא נמצאה.
נושמים ומתנשפים מיהרנו בחזרה אל המזכירות, לדווח שאלה שמועות שוא. אבל פקידי בית המשפט העדיפו את השמועות על פני הידיעות המבוססות, שהגיעו מן המערכות של אמצעי התקשורת.
חוששני שדעת הקהל לא השתנתה.

המכתב מהבנק קצת התאחר
פתחתי את תיבת הדואר ומצאתי מכתב מוזר. בנק דיסקונט שלח הודעה משוכפלת לגב' עליזה פרידמן. הכתובת היתה נכונה, פרטי החשבון נכונים וכן גם מספר תעודת הזהוי. רק פרט אחד נשמט מפקידי הבנק החרוצים: גב' פרידמן נפטרה לפני עשרים שנים, בחודש יולי, בגיל 103. לא מאוחר קצת לפנות אליה במכתב?

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • שמואל  On 17 ביוני 2014 at 15:58

    אני חושש שפסק הדין של בית המשפט העליון יקבע תקדים – פריצת הזכות לחופש הביטוי. אם במקרה הנוכחי הפסיקה היתה ראויה, במקרים הבאים עלולה להיות "נזילה" אל פסקי דין פחות ראויים, שיפגעו בחופש לפרסם ספרים.

  • יאיר דקל  On 17 ביוני 2014 at 12:43

    תרצה,
    אני יודע שיצירות אמנות, שנחשבו בעבר לפורנוגרפיה, מוכרות היום כיצירות מופת. אין לי ספק שמה שנפסל היום מחמת הערכים ששוררים היום, עשוי להיות מקובל ומוכר בעתיד.
    המקרה שנידון כאן שונה מן המקובל אצל הצעירים, כי המתלוננת פנתה אל המחבר וביקשה להפסיק את הפצת הספר. היא נפגעה ופנתה לבית משפט. היא לא זלזלה בפרטיותה, כפי שעשוייים לעשות צעירים (טפשים).
    בית המשפט העמיד זה מול זה את ערך חופש הביטוי ואת הזכות לפרטיות. בית המשפט, בחוכמה, לא מינה את עצמו למבקר אומנות ופוסק בתחום זה. כאן האחריות לדברים שכתבתי – עלי.
    מנסיוני עם פסקי דין, אף שאינני עורך דין, ראיתי לא מעט פעמים ששופטים חיפשו דרך משפטית לקבוע פסק ונמנעו בכוונה להיכנס לתחומים שאינם משפטיים. נראה לי שכך עשו שופטי העליון.

  • תרצה הכטר  On 17 ביוני 2014 at 12:20

    אני משערת שספר שכולל פרטים פורנוגרפיים [שהוכנסו לשם מתוך נקמנות כמו הספר שנפסל לפרסום], היה עשוי להתפרסם (תוך שינויים קלים כלשהם) אם הנפשות הפועלות היו מבני הדור הצעיר.
    לידיעתך, תרבות הרשת היא תרבות שונה לחלוטין מתרבות הספר. צעירים כלל אינם שמים לב לכלים המאפשרים להם הסתרת פרטים אישיים, בעיניהם [כמעט] כל דבר "הולך".
    כלומר, יש השפעת גומלין בין מושגים במציאות הוירטואלית ובין משמעותם במציאות הפיזית. מה שברור – הרגישות לפרטיות איננה מה שהייתה פעם. ספר שנפסל מחמת פגיעה ב"פרטיות" עשוי להתפרסם בטווח של שנה שנתיים, כש"רוח הזמן" תחלחל ותתפשט למרחבים רבים.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: