הסימנים הופיעו לאט לאט, אבל בהתמדה: השמש יותר מסנוורת וגם פנסי מכוניות כך, יש הילה סביב מנורות וסביב מקורות אור והכל נראה פחות ברור. עכרורי. האבחנה: קטרקט.
ידעתי, שאגיע לשלב הניתוח ופניתי אל חברים ומכרים שעברו אותו ושאלתי: איך זה? קיבלתי כל מיני תשובות לא ברורות. כנראה, יש להם קטרקט גם בכושר הביטוי. אז פניתי אל גוגל ידידי. כאן מצאתי הסבר על המחלה והטיפול בה (רק ניתוח!). אבל לא מצאתי איך מרגיש הניתוח הפופולרי כל כך.
תיאור מדעי: לפני ואחרי
אז לטובת מי שיצטרך לעבור את זה, אתאר את רשמיי שלי.
הגעתי לאסותא והשירות היה מצויין. אם בעבר התלוננתי עליהם, אני יכול להעיד, שהפעם התקבלתי מהר, הועברתי תוך זמן קצר לחדר הניתוח ושם לא התעכבו זמן מיותר.
חשבתי לתומי, שניתוח קל בעין אפשר לעשות בישיבה על כיסא ובלבוש מלא. צחקה ממני האחות בקבלה ודרשה להתפשט וללבוש את חלוק בית החולים, שפתוח מאחור וכל חולה שונא אותו. במקום גרביים חמות קיבלתי גרבי רשת דקיקות ועל הראש הכתירו אותי בכובע רשת. לשמחתי, התנדבה עובדת המקום והציעה לי שמיכה להתכסות.
באתי עם ספר, כפי שאני נוהג בתורים של קופת חולים וקראתי בעין הלא מנותחת, כי האחות בקבלה נכנסה לתאי בכל כמה דקות עם ארבע סוגי תמיסות, שמזגה לי לעין כדי להרחיב את האישון ולמנוע את הקריאה. התגברתי בעוז בעזרת העין השניה. טוב שלא מנתחים קטרקט בשתי העיניים ביחד…
אל חדר הניתוח הובלתי בכסא גלגלים, למרות שהליכתי יציבה לחלוטין. קצת מוזר.
חדר הניתוח היה מצונן ושוב ביקשתי שמיכה וקבלתי שתיים. אל הידיים חיברו מכשירי בדיקה ועל הפנים הניחו צינור חמצן (שנשמט לצד…). לא ידעתי שיניחו על פניי מסיכה גדולה ובה שני חורים לעיניים. כמו המסיכה של המוציא להורג על הגרדום. כעת הבנתי, שצינור החמצן איננו רק משל וביקשתי להגביר את זרם האוויר. האח התורן הודיע לי בחביבות "אנחנו יודעים בדיוק כמה חמצן אתה נושם". נרגעתי, ובכל זאת להיות בתוך המסיכה לא היה נעים.
הרופאה, ד"ר אירית ברקת, קיבעה לי את העין במסגרת שקופה כלשהי ודרשה שאסתכל הישר אל המנורות הזוהרות מעלי. בתחילה היה לא נעים כמו כל מבט הישר אל מנורה, אבל בעזרת תמיסות ונוזלים שהתיזו לעין (וטיפטפו עד לאוזן…) הראיה התערפלה. כך, על אף שהניתוח נעשה בעיניים פקוחות, לא ראיתי כלום, רק שמעתי את הקולות של הרופאה והאחים מחליפים מונחים מקצועיים כשאני מונח פרקדן עם הוראה "לא לזוז!"
כחצי שעה נכנעתי להוראה "לא לזוז" בלי שידעתי כמה זמן עבר, כי אסור להזיז את היד עם השעון. ואז, לפתע, הרופאה אומרת "הניתוח הסתיים והצליח" והסירה מעל ראשי איזה מתקן שחור שממנו קרן האור המטריד. זהו.
המסע חזרה בכסא גלגלים היה טוב יותר מן המסע הלוך.
כאבים? לא היו. הרגשה לא נוחה אבל ללא כאבים. הרבה יותר טוב מאשר אצל רופא השיניים.
באתי הביתה והנכדה קידמה אותי בצהלה: "הגיע השודד עם רטיה לבנה".
מסיפורים ששמעתי, חששתי מפני גירוד בעין אחרי הניתוח שאסור בשום אופן לגרד. לי זה לא היה. אולי התרופות השתפרו מאז ליוויתי בנות משפחה קשישות לניתוחיהן. עכשיו לא נותר לי אלא לטפטף טיפות לעין המנותחת. לא פשוט לטפטף שמונה פעמים ביום במשך שלושה שבועות. עם כתיבת השורות האלה, הגעתי למישורת האחרונה. היום אני מסיים את הסאגה.
עדכון: הייתי אצל הרופאה לביקורת ושמחתי היתה מוקדמת. צריך להמשיך בטיפות אבל במינון סביר. יום הע' נדחה בשלושה שבועות, אבל הראיה שלי בסדר גמור ואין שום כאבים.
אלכסנדר זרחין צדק
כשהייתי "שתום עין" הלכתי למילון לבדוק את פירוש הביטוי. היה לי זיכרון עמום מפגישת ראיון עם האיש שהביא את הנדסת ההתפלה לישראל, אלכסנדר זרחין. פגשתיו בקומת הקרקע החשוכה ברחוב סירקין בתל אביב והשיחה התגלגלה איכשהו לביטוי "שתום עין". זרחין אמר לי שהפירוש הוא דווקא "פקוח עין".
הלכתי למילון ומצאתי שהוא צדק.
עניינים יומיומיים / יאיר דקל 
תגובות
לבריאות יאיר. ולהמשיך לראות נכוחה
רפואה שלמה!
סוף סוף הסבר ברור מבעל נסיון. הרגעת אותי.תודה.מינה
קראתי את חוויותיך מניתוח הקטרקט, ויפה שיחזרת אותן…
למי שלא עבר זה נראה מפחיד, אבל אחרי הניתוח – מתברר שזה רק מעט לא נוח בגלל המסכה הנוראה והכבדה.
שמח שאתה כבר מסיים בהצלחה את שלב הטיפות.
שמח לדעת שעברת את הניתוח בהצלחה.
בגיל הזה, מסתבר שמתגנבים לביתנו, כמעט לכל אחד, השודדים עם הרטיה הלבנה ואין מנוס.
סגי נהור לא יכולים לעומתם.