זוכים ובוכים

"היום המאושר בחיי הוא לא היום שציפיתי", אמר משתתף ותיק בפרלמנט יום ששי שלנו, כשהתיישב בכבדות בכסא. הזמין קפה שחור אצל המלצרית וגם קרואסן שמנמן, והיסה את שיח השטויות הרגיל.
עיניים תמהות הופנו אל האיש העליז תמיד, שהיום היה חמור סבר משום מה.
"אתם מבינים, זכיתי בירושה. היה מאבק עז, ייצרי וקשה. אז בסופו של דבר זכיתי"… מיד נשמעו קריאות שמחה וברכות. אבל האיש היסה אותנו: "לא רציתי לדבר על הירושה, מה גם שזה לא קרה אתמול. לפני שנים אחדות. רציתי לדבר על האושר. אושר באל"ף!"
שוב היו עיניים תמהות סביב השולחן ומישהו העיר בחצי קול: "זכה ומתלונן?"…
עכשיו השולחן היה אחיד בהשתקת המדבר. "רוצים לשמוע, רוצים להבין".
"טוב", אמר ידידנו העשיר-לפתע. "אסביר לכם ואולי תסבירו לי. היה ויכוח מי יקבל וכמה ומה נעשה עם הירושה. התוצאה היתה גדולה ביותר בשבילי. כשהעניין הוחלט, מה זה שמחתי. אבל עברו שבועות אחדים של דיונים ועורכי דינים וככל שהתקרב היום של המימוש, מצב רוחי דעך. כשקבלתי את הצ'ק, כבר השמחה התנדפה לחלוטין. היה לי יום דיכי באותו יום. "אז חשבתי לעצמי – ואולי אתם תסבירו – מדוע דווקא בשעה שאני מקבל צ'ק שמן, שכמוהו לא ראיתי מימי, אני בדיכי? לא סיפרתי לכם, כי לא הייתי חבר בפרלמנט, אז עכשיו אני מספר."
השולחן דמם. נדמה לי, שאפילו מישהו הפסיק ללעוס את סלט הבוקר. בינתיים הגיעו הקפה והקרואסון, וידידנו המשיך בוידוי המוזר ומתמיה שלו: "ישבנו בשולחן השבת בשבוע שעבר, כל המשפחה, והללנו את בני, שקיבל את הדוקטורט ואילו הוא סיפר על דיכי ביום שמחה. הגיע לתואר אחרי שלמד, חפר, דגר, השתדל. אבל אחרי שקיבל את ההודעה והוא אמור לקבל את התעודה ומתכוון להתחמק מן הטקס. 'אני מרגיש מצברוח עלוב. לא יודע למה' – סיפר ליד השולחן.
"אשתו, שישבה איתנו ליד השולחן, נזכרה שביום שהיא השלימה את לימודיה באוניברסיטה, היה לה יום לא שמח. גם לא אומלל. היא חשבה 'לא עשיתי עבודה טובה מי יודע מה. אני לא מבינה מדוע נתנו לי את התואר'.
"אז התחלנו להיזכר בעוד ימים "מאושרים" במרכאות. ימים שהיו אמורים להיות שמחים. אולי תסבירו לי מדוע?" – השלים את הסיפור והשאלה.
השולחן נדם בעגמומיות מוזרה. כל אחד שקע בקפה או מאפה שלו.
עד שנשמע קול מקצה השולחן. הקצה השקט בדרך כלל: "אני חושב, אמר בהיסוס, ואינני לגמרי בטוח. אבל נדמה לי שאתה מתאר אירועים של אכזבה.
"גם לי זה קרה כשקיבלתי את התואר. לא דוקטור, אבל גמרתי אוניברסיטה. כשיצאתי מחדר הבוחנים בבחינה בע"פ, שהיתה האחרונה, והודיע לי הפרופסור שאני זכאי לתואר, המחשבה שלי היתה: 'אז מה, עכשיו אני יותר חכם מאשר לפני הבחינה?' בקיצור, לא הרגשתי שמחה.
"בבחינה לאחור, נראה לי שהציפיות שלנו מקבלת התואר או מקבלת הפרס גדולות, כפי שרק חלומות יכולים. וכאשר האירוע קורה, הוא לא כל כך חורג משיגרת היום-יום. 'זה הכל', אומרת נשמתנו המאוכזבת".

עושר מביא אושר?

תמונה

חתן פרס נובל, פרופ' דניאל כהנמן, התראיין בחדשות מוצאי השבת בערוץ 10 ופרס את תורתו בדבר שתי מערכות חשיבה – רגשית-אינטואיטיבית ושקולה-ביקורתית וכן עסק בקשר בין עושר ואושר. ראיון מעניין מאד. מראיינת אושרת קוטלר. 
הקטע בשידור: בערך מהדקה ה-50 עד 1.10 ש'.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • יאיר דקל  On 4 בינואר 2014 at 13:56

    הופתעתי כששמעתי את הסיפורים והתלבטתי אם לפרסם דבר מוזר כזה. עכשיו, כשאני מקבל תגובות (בע"פ ובמייל) – אני מופתע פחות.

  • שמואל  On 4 בינואר 2014 at 10:08

    השתתפתי בהרבה תחרויות ואני זוכר היטב את ההתרגשות שאחזה בי כאשר השלמתי פרוייקט לתחרות. מאידך אני זוכר שלא היתה התרוממות רוח כאשר זכיתי בפרסים. אתה צודק בתיאור שלך.

  • benziv  On 3 בינואר 2014 at 7:46

    עם קבלת התואר השני הרגשתי משהו דומה. התבוננתי מסביב בשקט (הייתי בבית), והיה ברור שאני ממש כמו קודם. עם תואר שווה בלי תואר. היום אני חושבת שזה איפשר לי עבודה מסוג שונה ולכן כן שינה את חיי, אבל באותו רגע – הכל היה דומה וזהה. אכלתי אותה ארוחה. היו לי אותם חברים וחסרו לי אותם חסרים. ורק העבודה הקשה להשגת התואר – נגמר. ואולי החלל הזה של העבודה שנעלמה – היה סיבה נוספת לתחושה של אין משמעות. עברו כמה ימים, והחיים מצאו עבורי משמעויות נוספות…

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: