מגה מחירים

רשת הסופרמרקטים מגה מודיעה מעל כל קיר ובכל תוכנית רדיו, טלוויזיה ועתון, שהיא מורידה מחירים של אלף מוצרים. אינני יודע אם זה יועיל לרשת הפרובלמטית, אבל לי המבצע מזכיר נשכחות.
הכרתי את הצרכניה, כאשר הייתי ילד בפאתי רמת גן הבורגנית ובמרחק הליכה, מעבר להר הלוויתן, היתה צרכניה – מכולת קטנה במבנה מיושן ליד שיכון עובדים. זה היה בגבעתיים, עיר הפועלים.

כך נראתה הצרכניה השכונתית

כך נראתה הצרכניה השכונתית


היו אלה ימים של אידיאולוגיות גדולות והצרכניות, למיטב זכרוני, הופעלו ללא רווחים. המטרה – לספק לפועלים מוצרים זולים יותר. היום, האידיאולוגיות הגדולות התחלפו בערכים קטנים ונעלמים.
אחר כך החליטו להפוך את הצרכניה הפרולטרית לקו-אופ עם שם בינלאומי. קואופרציה. מצא חן בעיני, אבל לא היה לי סניף קרוב ללכת אליו. אז נשארתי עם החיבה לשם.
עברו שנים והשם הוחלף. הריבוע הכחול קראו לרשת. אינני יודע מה היתה הסיבה לשם הסתמי וחסר החן הזה, אבל אני זוכר את כתבת הצרכנות של מעריב, מיכל הולצמן ז"ל, מקפידה עם העורכים בכלכלה שלא יחזרו בטעות אל השם הישן. "שימו לב – היא אמרה – הריבוע הכחול!" אני זוכר זאת היטב, כי ישבנו באותו חדר במערכת.
לימים, מישהו החליט לעגל את הריבוע והכחול נעלם. נדמה לי שאז נולד מגה, ואולי היה עוד שם ביניים. מגה, כשמו לא כן הוא. רשת הסופרמרקטים הזאת איננה מצטיינת בין הרשתות הגדולות, גם ברווחים. כנראה, מגה זה לא.
אני לא במגה. יש חנות של הרשת מול הבית. מעבר לכביש. ואנחנו היינו שפוטים שלה עד שאחותי המליצה על רשת מתחרה. צריך לנסוע במכונית אבל בקניה שבועית חוסכים מאה עד מאה וחמישים ש"ח (בדקתי).
התחלתי לנסוע לאתר הקניות החדש וגיליתי את מה שאנשי המקצוע מכנים "חדוות הקניה". במקום חנות צפופה, שבסופה יש תמיד תור והקופאיות תמיד נראות כעוסות. חשבתי, שאם אספר בדיחה למישהי מהן, היא תגרש אותי מהחנות או למצער תקנוס אותי באחד המחירים.
גם היום אני נקלע לסופרמרקט כזה, כאשר חסר לי קרטון חלב או משהו אחר. אני מגיע לתור של עד חמישה מוצרים, ותמיד יש עשרה עומדים. בקופות האחרות יש רק שניים-שלושה לקוחות, אבל כל אחד עם עגלה להאביס גדוד. צפוף גם בין המדפים, והמבחר אינו מרשים.
בקיצור, אני מאחל הצלחה למגה במבצע של אלף ההנחות למרות שאני, כנראה, לא אהנה מהן.
= = =
מידות טובות
סיפרה לי אשה,שאינה בעלת קומה*: "כשאני הולכת בחנות כלבו וצריכה להוריד משהו מן המדף העליון, אני מסתכלת מסביב ומבקשת מן הגבר הגבוה ביותר בסביבה: 'תשאיל לי בבקשה את הגובה שלך'".
מכיוון שאני מבקשת בנימוס ("בבקשה"), אף פעם, אף אחד לא סירב לי.
*שקלתי לכתוב 'אשה שאינה מצטיינת במידותיה' אבל חששתי שזה לא יהיה מובן…

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • דבורה  On 2 בנובמבר 2013 at 11:49

    גם לנו הייתה צרכנייה שכונתית, לשם היינו נשלחים לקנות חצי חבילת חמאה, עטופה בקצה החשוף שלה בנייר פרגמנט. אגב, אבי, מטעמי ציונות, רכש מניות של הצרכנייה שהניבו לנו כמה פרוטות. היה זה אחרי סקנדלים מתוקשרים עם בני גאון – יו"ר הקואופ אז – שרצה לנשל את בעלי המניות הוותיקים ולא הצליח.

  • גרשון  On 2 בנובמבר 2013 at 10:14

    אותה צרכניה היתה במקום שכאשר היינו ילדים נקרא "מעונות עובדים". שכון עובדים עוד לא היה קיים בעת ההיא. אם אתה מביט במפה תראה שאזור זה הוא מובלעת בתוך רמת גן השייכת לגבעתיים.
    הסיבה: ראש המועצה בסוף שנות השלושים ותחילת שנות הארבעים, האדון קריניצי, חשש שבבחירות 70 משפחות פועלים יצבעו נגדו, אז הוא יפול מהשלטון ונתן את השטח עם הדיירים לישוב השכן "גבעתיים".
    עד גיל חמש גדלתי ממול והלכתי למעון הקיים עד היום בסביבה.

  • ליאורה  On 1 בנובמבר 2013 at 21:12

    איזה יופי! הזכרת לי נשכחות:
    באחד הבתים המשותפים בעלי גגות הרעפים האדומים ברחוב הל״ה בגבעתיים היתה צרכניה. אמי היתה שולחת אותי לשם עם פנקס התלושים להביא ״את מה שנותנים״. ואת הריבה תעלי מייד לשולמית, אמרה תמיד אמי, אנחנו לא אוכלים דבר כזה.
    זו היתה ריבה אדומה בלתי מזוהה, ואמי, פליטת שואה הונגריה, שמרה על פאסון גם בימי עונייה.
    השכנה שולמית, בדירה מעלינו, היתה פליטת שואה פולנייה. היא חגגה עם הריבה שלנו ולפעמים מרחה לי חצי פרוסה.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: