חמישה שקלים – שווה?

"אתה ישבן בתי קפה", אמרו לי כשישבנו בבית הקפה הקבוע שלנו ביום ששי בנחלת יצחק, "לך תרַגֵל בשבילנו ותביע דעה על קופיקס. אי אפשר להימנע מן השם הזה, במיוחד בפינת הקפה במשרד"…
אז הלכתי. זאת אומרת נסעתי, הגעתי אל המרכז הסואן של תל אביב ברחוב אבן גבירול מול העיריה והצלחתי למצוא חניה. בין החנויות הצפופות ובתי הקפה הסואנים נמצא המקום המבוקש. קופיקס לא קיים חודש ושמו הולך לפניו. איש יחסי הציבור, רני רהב, ערך מסיבת עתונאים למתחרים מרשת רולדין כדי להשמיץ את קופיקס ותרם פרסומת חינם אדירה למתחרה החדש.

קופיקס לא בשעת עומס

קופיקס לא בשעת עומס


אז, קודם כל, דעתי האישית. אני לא בא לקנות קפה ברחוב. לקנות וללכת. זה לא בשבילי.
גם המחיר של חמישה שקלים לא מפיל אותי מהכסא (במקרה של קופיקס, זה כסא בר, גבוה). הקפה שלי בבית, מבושל עם הל, טעים יותר מאספרסו וגם עולה פחות.
הפתעה, הפתעה, אני מוכן לשלם יותר. בחפץ לב. כי אני בא לבית קפה לבלות עם חברים ואני משלם בעד המקום, הכסא והשולחן. לאו דווקא בעד האספרסו. לפעמים, כשאני מבלה במקום שעה ארוכה, נראה לי שמחיר של שמונה שקלים בשביל אספרסו ארוך, זה מעט מדי בשביל השימוש בכסא. לכן, אני מזמין גם איזה מאפה כדי שמצפוני יהיה רגוע.
אז אני לא הלקוח המצוי של אבי כץ, בעל קופיקס. אגב, השם מצויין – קצר, קליט ונחמד.
הטעם – הקפה רגיל. קרואסן קינמון – מתוק יותר מהממוצע. איכות בינונית. אכלתי כבר פחות טובים ברשתות קפה מפורסמות.
ישבנו, חברי ואני, על הכסאות הגבוהים, פטפטנו כפי שאנחנו רגילים בבתי הקפה הרגילים והזמן עבר בכיף. בינתיים הסתכלנו על התור. כשהגענו, הייתי מספר 12 בתור. חיכיתי כרבע שעה עד שהגיע תורי. בינתיים ראיתי את הסקרנים (שלושה צילמו, נוסף אלי, ואחת באה "אני רק לראות"). כשהלכנו, עמדו בתור 18 איש. ביניהם הרבה צעירים וגם מעט שערות שיבה. אשה דתית עמדה לפני וזוג צעירים דתיים הזדנב מאחור. הרושם שלי לא היה שאלה פקידים מן המשרדים הסמוכים שבאו לקחת קפה ולחזור לעבודה. אבל זה רק רושם. מאידך, אני יכול לציין שבאף בית קפה בסביבה לא היה תור.
מסקנה: היה מסקרן. לבוא בשביל חיסכון של שלושה שקלים – לא בשבילי.
גמרנו, עברנו את הכביש אל סניף של מאפיית אבולעפיה מיפו. כל אחד ממיני המאפה בחמישה שקלים. תור לא היה ומספר השולחנות והכסאות היה יותר מכפול מאשר בקופיקס.
= = =
מי מוכן להניח תפילין
כתבה לי עליזה גלקין-סמית ממושב עמיקם ברמות מנשה:
סיפור (אמיתי כמובן), שרציתי לשלוח לך ואולי שכחתי: יום שישי שעבר, זכרון יעקב, נפגשתי עם חברה ותיקה שמזמן לא ראיתי. ישבנו בבית קפה. מגיע בחור חרדי ומנסה לשכנע עוברים ושבים להניח תפילין.
בסוף ניגש למלצר ושואל אותו: "אתה מוכן להניח תפילין?"
"ברצון", עונה המלצר. "יש לך תפילין בערבית?"

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • יאיר דקל  On 29 באוקטובר 2013 at 18:06

    אתי, אני מסכים עם תגובתו של עמנואל – אנחנו עוסקים בענייני שוליים, והטור לא נועד לנושאים שעומדיים ברומו של עולם. רק בעניינים יומיומיים.
    כן, עמישראל מקדיש הרבה תשומת לב למחיר הקוטג' והקפה. פחות איכפת לו מי יעמוד בראש הרשות המקומית ויקבע את איכות החיים.
    אגב, נדמה לי שאני מנחש מי העתונאי שעמנואל מרמז עליו.

  • benziv  On 29 באוקטובר 2013 at 15:37

    אני באה לבתי קפה – לעבוד. זה יותר זול מלשכור משרד…
    ואני בכלל שותה תה עם נענע, הרבה נענע.

  • עמנואל פדהצור  On 29 באוקטובר 2013 at 15:02

    אכן, מדובר בשני מוצרים שונים. האחד – קפה בלבד. השני – כולל גם ישיבה בבית הקפה. ההוצאה של בית הקפה כוללת גם את עלות המיקום, שכר עבודה למלצרים ועוד.
    ההשוואה בין שני המוצרים היא כמו להשוות מחיר של חליפה עם מחיר של מכנסיים מרופטים.
    שמחתי שבעיית מחיר הקפה סיפקה תעסוקה לעיתונאים ורגולטורים. מאידך, התעצבתי על שהעניין הזה שוב דחק הצידה עניינים החייבים באמת להעסיק את הציבור כמו הרעת תנאי החסכון והפנסיה. כשאמרתי פעם לידיד, עתונאי, על כך שיש ודאי מישהו הנהנה מזה שהציבור עסוק בשטויות, השיב לי: "אבל אני באמת לא מבין בענייני חסכון ופנסיה…". ואז שאלתי אותו אם הוא מבין במחיר הקוטג'. בחיוך רחב ענה לי "כן". ולי אין מה להוסיף.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: