נכשלתי בנסיון לעזור

פרויקט רוזי
הבוקלאב מזמֵן לי ספרים שאני לא חש איתם בטוב ומאידך מגלה לי ספרים שאחרת לא הייתי קורא אותם. כך הספר "פרויקט רוזי", שקראתי כדי שאוכל להשתתף בדיון. בתחילה מאסתי בו ובהמשך, כשנהיה רומנטי יותר / רומן למשרתות, מצא חן בעיני.
אבל גם למדתי ממנו משהו: על אספרגר.
תחילה, תמציתו של הספר בקצרה. דון טילמן, פרופ' לגנטיקה, מחפש אשה לשאתה. לצורך זה הוא מכין שאלון בן עשרים עמודים ומפרסם באינטרנט. מי שאינה מתאימה לאחת משאלותיו – נפסלת על הסף. כאשר הוא פוגש שתיים בנסיון להכירן, המפגשים קטסטרופליים. הסיבה המתוארת בספר: הגיבור לוקה באספרגר.
ידידה מכירה לטילמן אשה צעירה, רוזי, והשניים עוסקים בפרוייקט משותף לאתר את אביה הנעלם. נושא החיפוש המשותף מביא את הפרופסור המיוחד להתאהב. ומה מיוחד בכך? ה"אַספּים", כפי שהם מכונים בלשון חיבה, אינם מזהים רגשות, לא שלהם ולא של הזולת. טילמן מצליח לחצות את המשוכה הזאת.
כשקראתי את הספר רציתי להשליך אותו, כי ראשיתו מוקדשת להכרת הגיבור נטול הרגשות, המתוכנת ומתוכנן עד הדקה. הגעתי למסקנה שטוב לעבוד עם מחשבים, אבל קשה מאד לחיות איתם.
הספר אמנם סיפור, אך בדרך אגב הוא לימד אותי משהו על אספרגר. הלוקים בכך יכולים להצטיין בחשיבה מצויינת, זיכרון בלתי רגיל, יכולת איסוף פרטים מדהימה וכישורים בלתי רגילים. דון טילמן איננו הפרופסור אספרגר היחיד. יש עוד כמוהו ולא רק בספרים.
כאן אני חייב להזכיר את הספר המצויין "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון, שמסופר מפיו של לוקה באספרגר.
ימים אחדים אחרי שגמרתי את הספר, קראתי "אאוריקה". פתאום קישרתי את הסיפור עם המציאות: אני מכיר אספרגר ואולי, אולי, התובנה החדשה תסייע לי לעזור לו. פתאום נפתרו לי מיני שאלות מטרידות וצצו בפני פתרונות. לא היה זה כשיצאתי מן האמבטיה, אלא דווקא כאשר זחלתי בפקקי תל אביב ותשומת לבי היתה לאחורי המכוניות המשעממים שלפניי.
כל הזמן מצאתי סתירות מוזרות באיש, שנמצא היום במיטב ימיו אך לא במיטב המצב. ראיתי יכולות מצויינות מחד, ואי הבנה מוחלטת של המציאות מאידך. אדם, שיודע ללמוד, זוכר היטב, קולט מהר מאד פרטים ונוהג להתרכז בתחום מסויים ותוקע בו את שיניו בעוצמה. נחישות לא רגילה. אבל, כך ראיתי, כל זה הולך לאיבוד. לא מביא תועלת לא לו ולא לחברה שבה הוא עובד. יותר מזה, גם אין תועלת לחברה שבה הוא חי. בזבוז.
בסיום אותה נסיעה פקקית, יצאתי מן המכונית מלא מרץ ועיזוז. אחרי האאוריקה שלי, אני קובע איתו פגישה ומציע לו דרך חדשה. טובה יותר. שיפסיק את המאבק של ראש בקיר וישתמש בכישוריו, העלומים בפניו. הוא יכול לעשות הרבה יותר, אבל הוא צריך להיות מודע לכך. שיחת פנים אל פנים תעזור.
תוך יומיים ישבנו לשיחה אישית בקפה דורית בעיר ידידותית. ניסיתי להסביר שכיוון חדש יכול להביא תוצאות מצויינות, הן בשכר, הן בהערכה כלפיו והן סיפוק מהעבודה.
אבל נכשלתי לאורך כל הדרך. "אמרו לי את זה ואני את דרכי בחרתי. בוא נשוחח על נושא אחר" – היתה התגובה ההחלטית. כל פרט בשיחה וכל סיפור שסיפר, אישרו פעם נוספת את האבחנה. כן, אַספּי יושב מולי ואני גיליתי תכונה נוספת של אספרגר: נחישות עצומה ועקשנות רבה. כאן היתה נחישות לא לשמוע.
הצלחתי באבחנה, נכשלתי בשכנוע.
נ. ב. בקריאה שניה, הספר מצא חן בעיני יותר.
שיחת טלפון קצרה
הטלפון צלצל ועל הקו היתה "שני מחברת ביטוח – – – . אני רוצה להציע לך הטבות"…
את רוצה להציע לי ביטוח כלשהו?
"לא. אני רוצה להציע לך הטבות"…
אינני רוצה הטבות…
הטלפון נסגר בטריקה.
לא הספקתי להגיד לשני, שאין ארוחות חינם.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • נתן  On 31 באוקטובר 2013 at 15:02

    על פי השערות שונות – שלדון הגיבור של "המפץ הגדול" סובל מתסמונת אספרגר.

  • רות.  On 12 באוקטובר 2013 at 18:31

    נוסף לשני הספרים המוזכרים כאן, אני ממליצה מאוד על הספר "שירת הגורילות" מאת דון פרינס-יוז. בספר למדתי לראשונה על תופעת האספרגר.

  • Tirza Hechter  On 12 באוקטובר 2013 at 17:01

    המפגש שלי עם מישהו הסובל מתסמונת אספרגר לא הייתה בספר "המקרה המוזר של הכלב…" אלא ב"פרוייקט רוזי". ומרגע שהתוודעתי לתסמונת לא יכולתי להניח את הספר מידיי. אפילו חמלתי על האיש בשל מוגבלותו בתחום הרגשות ובשל עודפי הכישורים האחרים – בעיקר זיכרון פנומנלי – שאין בהם כדי לפצות על חוסר ב"רגשות אנושיים". בנקודה זאת אני מזדהה עם הניסיון שלך לעזור לחברך. .
    מבחינתי הספר משקף את מה שנקרא "מגבלות המחקר" המדעי. חוקרים מומחים בתחומם נתפסים לא פעם לקונספט מקובל, עובדים קשה ולא מגיעים להישגים. גם במקרה של חיפוש האב הביולוגי של רוזי התברר הקונספט המרכזי כשגוי (רמז – צבע העיניים).
    הספר מעניין אך בינוני למדי.

  • יאיר דקל  On 12 באוקטובר 2013 at 15:13

    הספרות איננה מחוייבת לאמת ולגיבורי הסיפור מותר להגיד מה שהם רוצים.
    אהבתי את הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" ועוד יותר את "פרויקט רוזי". אבל לי, חשובה מן הסיפור התובנה שקבלתי וכאן, בעניין היותר חשוב – לא הצלחתי.
    אנסה שנית אחרי פרק זמן.

  • יפה  On 12 באוקטובר 2013 at 13:17

    יאיר, לא נכשלת בכלל. הצלחת לעורר עניין בספר שקראת.
    אני מרשה לעצמי להסב את תשומת הלב, ששם הגיבור בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" הוא כריסטופר, שפירושו להעביר את כריסטוס. זה השם שכריסטופר הקדוש קיבל ,כשהעביר את ישו על פני הנהר, מה שמעלה אצל הנער עם תסמונת אספרגר את השאלה ההגיונית: איך קראו לו לפני שהעביר את ישו?
    הוא יודע, כי לא קראו לו בשם, כי זה סיפור אפוקריפי (אפו=מאוחר, קריפט= נכתב. סיפור שנכתב מאוחר יותר ועל פי המעשה שעשה נקבע השם.) "מה שאומר, שגם הסיפור הזה הוא שקר".
    אמו אמרה לו ,שזה שם נחמד, והסיפור הזה הוא על טוב לב ועזרה. אבל הוא לא רוצה, שהמשמעות של השם שלו תהיה סיפור על טוב לב ועזרה. "אני רוצה שהמשמעות של השם שלי תהיה אני." (ע' 25)
    בדיעבד נמצא, כי שמו "כריסטופר " הולם אותו מאוד,כי המשמעות של השם שלו היא בדיוק הוא: הוא בכל הספר הזה מעביר אותנו הקוראים את "נהר" אי ההבנה, זה שזורם בנינו לבין אנשים כמותו.
    הספרות במיטבה מעבירה את קוראיה הרבה נהרות של אי הבנה…..
    שבת שלום
    חיבוק
    יפה עמנואל בנימיני

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: