הרהורים על באמת

קראתי את ספרו של פרופ' דן אריאלי, "האמת על באמת", וחשבתי שרק בשביל השם מגיע לו פרס.
הספר עוסק במחקריו של אריאלי, כלכלן ופסיכולוג, על ההתנהגות שלנו ובוחן מדוע אנחנו מרמים. כן, אנחנו, האזרחים הנורמטיביים, מרמים.
לראשי קופצת מיד הדוגמא של פרופסור אחר, יעקב פרנקל, שרימה או לא רימה בחנות הדיוטי פרי בהונג קונג ובגלל חליפון (קודם היה בושם), איבד את המשרה היוקרתית והחשובה של נגיד בנק ישראל. אחת התגובות הנפוצות היתה, מה אדם עשיר כל כך צריך להסתבך בפריט ביגוד שולי. ספרו של דן אריאלי אינו עוסק בכך, אבל מנסיוני אני יודע שיש פיתוי. יש הזדמנות להשיג משהו ואז מנסים. לי עצמי קרה לא אחת שהזדמנות "דיגדגה לי באצבעות". אף פעם לא נתפסתי, כי אף פעם לא ניסיתי. אבל…
הספר "האמת על באמת" מספר בלשון עליזה ובסיפורים עסיסיים על מחקרים רבים שערכו המחבר ועמיתיו באוניברסיטאות בארצות הברית כדי ללמוד כמה אנחנו מרמים ולמה. ויש לחוקרים תשובה: לא הרבה.
דוגמא לנסיונות: נתנו לקבוצות נבחנים שאלונים. לקבוצה אחת ניתנו שאלונים סטנדרטיים והתשובות נבדקו ונמצא הממוצע הסביר. לקבוצה שניה ניתנו אותם שאלונים, אך בשוליים היו התשובות ואפשר היה להציץ. לקבוצה השלישית ניתנו השאלונים ללא תשובות, אבל הנבחנים נתבקשו לבדוק את תשובותיהם בהתאם לתשובות-בית-הספר, לרשום לעצמים את הציון ו…להשמיד את הטפסים. עם הרישום ובלי הטפסים המושמדים הם ניגשו למפקחת, אמרו את הציון שרשמו לעצמם וקיבלו את התגמול המובטח לכל משתתף.
בכמה רימו? במעט לעומת הממוצע האמיתי. לא חשוב איך יכלו לרמות, וחשוב מזה לא חשוב מה גובה הגמול לכל תשובה נכונה. הנבחנים המקבלים סנטים בודדים לכל תשובה נכונה והמקבלים דולרים לתשובה נכונה רימו באותה מידה.
הספר המשעשע הזה סוקר נסיונות שונים ומבחנים משונים והתוצאה, בגדול, דומה. אנחנו מרמים, אבל קצת…
 ]
כולנו פינוקיו
ההסבר של דן אריאלי (עמ' 37): "את ההתנהגות שלנו מניעים שני כוחות מנוגדים. מצד אחד אנחנו רוצים לחשוב על עצמנו כעל אנשים הגונים ומכובדים. אנחנו רוצים להיות מסוגלים להביט בעצמנו במראה ולהרגיש טוב. מצד שני, אנחנו רוצים להרוויח מרמאות ולקבל כמה שיותר כסף (זוהי המוטיבציה הכלכלית הסטנדרטית)."
כלומר, כאשר מרמים טיפה, המצפון משלים עם זה. כשמרמים הרבה – יש כבר בעיה מוסרית. כאן אוסיף את דעתי, מבלי שערכתי נסיונות מלומדים. המניע לבלוף הוא לא הרווח, אלא ניצול הזדמנות. אם תרצו, אתגר, משהו כמו ספורטיבי.
להמחשת המוסר הכפול, בדיחה מן הספר: בן השמונה חוזר מבית הספר ומציג לאביו פתק מהמורה: "יוסי גנב מחברו עפרון". האב: "חכה שאמא תבוא!" אחרי רגע "אבל למה לא אמרת לי? הייתי מביא לך מהמשרד"…
אריאלי מספר על סטודנט, שמצא את דלתו נעולה והזמין מנעולן לפרוץ את המנעול. האיש עשה זאת בתוך דקה. לסטודנט, שנדהם מן הקלות לפרוץ, הסביר המנעולן: מנעול נועד לאנשים ישרים. אם יהיה פתוח, גם אדם ישר מתפתה להיכנס. גנב ימצא דרך לגנוב גם כשיש מנעול. נזכרתי, שהמורה לתושב"ע וחקלאות בבית הספר היסודי, מרדכי בר-סלע, אמר לנו בדיוק את הדברים הללו לפני שנים רבות מאד.
המסקנה החשובה לי מן הספר: אין קשר בין אינטליגנציה לרמאות, אבל יש קשר מובהק בין יצירתיות ורמאות (עמ' 167). אנשים אינטליגנטיים אינם מרמים יותר מאנשים נמוכי מצח. אבל לאנשים יצירתיים – סליחה מראש מסופרים, שחקנים, ציירים ואמנים – השקרים יוצאים יותר בקלות. אם נזכור שישראל מדינה יצירתית, נבין מדוע אפרים קישון נתן כינוי למדינה – פרטצ'יה.
יחד עם יזמות, רעיונות והמצאות היי-טק, שאנחנו יוזמים ומייצאים, אנחנו ידועים גם כמדינת קומבינה.
היהודים מפעילים את המוח היצירתי וממציאים דרכים שיאפשרו לאכול את העוגה ולספר שהיא נשארה שלמה.
אמת ישראלית
מה קורה כאשר מישהו רוצה לומר את האמת ולא מוכן לתחמן, גם כאשר מוסד ממשלתי חשוב מבקש זאת ממנו? במקרה, שמעתי את הסיפור מידיד חיפאי, שהצטרף אלינו לפרלמנט של יום ששי. אחרי הקפה הוא השתיק את השולחן המפטפט וסיפר: החותן שלי ישיש ישיש ותשיש תשיש. הביטוח הלאומי מסייע לו בתמיכה כספית, גם למטפל סיעודי. מדי חודש מגיעה עובדת סוציאלית או אחות לשאול לשלומו והוא אינו יודע אפילו מה שמו. אני מטפל בכל ענייניו הכספיים ולא רק. אז קיבלתי מכתב מן הביטוח הלאומי עם טופס שאלון קצרצר: "האם אדוני מתגורר באותה כתובת?"
יכולתי לקשקש חתימה, אבל כתבתי "אכן, כן" וחתמתי "י. ד. בשם המטופל – – – ".
קבלתי את המכתב בחזרה עם בקשה שהאיש עצמו, שאינו מסוגל להחזיק עט ביד, יחתום.
התקשרתי אל הביטוח הלאומי ואמרתי: הרי אתם משלמים בעד טיפול סיעודי. אתם שולחים עובדת בכל חודש לבקר. הרי אתם יודעים את מצבו. אמרו לי: נשאל בירושלים. לקח כמה ימים וקיבלתי טלפון ונאמר לי שקרוב משפחה ישיר, יוכל לחתום. כעת אני יכול להיות אדם הגון.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • Tirza Hechter  On 8 בספטמבר 2013 at 11:15

    האמת של פוליטיקאים לא נדונה בספרו של אריאלי – בעצם כולנו פוליטיקאים, לא?

    הנושא הזה – האמת לעומת שקר במקרה של פוליטיקאים – נבדק במחקרים שעניינם רטוריקה של פוליטיקאים במיוחד בתקופת בחירות (כלליות וגם מקומיות).
    אתוס של פוליטיקאי אינו מבוסס רק על יועצי תדמית ויחצ"נים. הרטוריקה שלו בתקופת בחירות אקוטית להגברת האתוס. במיוחד כשקהל היעד שלו מנוגד לו בעמדותיו בסוגיות לאומיות/עירוניות.

    ברמה התיאורטית עומדות לרשותו מספר טקטיקות כשהוא מתבקש להשיב לשאלות הקהל: התחמקות, שקר, דיבור כן וישיר או שימוש בטקטיקה הנקראת Equivocation –תשובה כנה אך סוטה מן העיקר. כלומר, הטוב ביותר הוא לתת תשובה כנה תוך התמקדות בהיבט צדדי וזניח של הסוגיה השנויה במחלוקת. שכן מחקרים בכל העולם מראים שרמאות היא טקטיקה שאינה משתלמת. נהפוך הוא, רמאות מגבירה את החיכוך בין הפוליטיקאי לקהל בעל עמדות מנוגדות לו בסוגיות שנויות במחלוקת.

  • ליאורה  On 7 בספטמבר 2013 at 18:03

    אין פלא שהמורה לתושב"ע אמר את זה. המקור: מסכת גיטין דף מה עמוד א' ושם כתוב:
    ״לאו עכברא גנב אלא חורא גנב"

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: