סופו של המורה הלא אהוב

נפגשנו, בני המחזור מן התיכון. אחת מחברותינו, רינה,  נפטרה ממחלת הסרטן. חמישה עשר נרשמו לפגישה לזכרה והגיעו שלושים. כמחצית מבוגרי המחזור שלי.
מפגש כזה חשוב לנו, כנראה, ורבים באים.
הפתעה היתה כאשר סיפרו דברים לזיכרה ונעמי, חברתה הקרובה, שלפה צרור דפי מחברת צהובים מיושן. יותר ממחברת עבה אחת – מכתבים שכתבה לה רינה כששירתו בצבא ולמדו באוניברסיטאות בירושלים ובתל אביב. לא יאומן מה הנשים שומרות במגירה.
אבל לא רק את הסיפורים אצרו המכתבים, אלא גם את הרכילות של אז ("לחנה יש חבר, אם הפעם זה לא יחזיק מעמד"…) וגם סקירה של הקשיים באוניברסיטה וכל מיני זוטות, שמעניינות רק את מי שהכיר את נשואי הרכילות. "זה לא רק סיפורים. זה תום ילדות", סיכם פרופסור עם נסיון חיים, ואנחנו הנהנו. כמה שונים נראים הדברים ממרחק של כמעט ששים שנה.
אין כמו מפגש כזה להעלות באוב את מורינו, במיוחד זה שאנחנו כל כך אוהבים לזכור בכעס – המורה לספרות. "היה נותן לנו לכתוב חיבורים על נושאים שלא הבנו. הוא כפה עלינו את החיבור 'אלוהים בא לבקר אותנו הרבה פעמים ואנחנו לא היינו בבית'. אז לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. היום אני כנראה מבין", הזכיר אחד.
רינה, שלזכרה התכנסנו, "היתה חכמה ואמיצה. אנחנו שפנים. פחדנו. אבל היא קמה ואמרה למורה בפנים: 'אני לא כותבת את החיבור הזה'. אני לא מבינה את הנושא ואין לי מה לכתוב", נזכרה נעמי. התגובה הספונטנית בחדר היתה: מחיאות כפיים.
ואז כמשיחה לפי תומה אמרה בתו של מנהל בית הספר, למדה איתנו בכיתה, "אתם בטח יודעים את סיפור חייו העצוב של המורה לספרות"… היתה הסכמה כללית בחדר שאף אחד לא יודע.
"הוא היה חבר טוב של הורי, ואבי הזמין אותו ללמד בבית הספר עוד לפני שהמחזור שלנו התחיל" – החל הסיפור שלה. "אחיו יצא למלחמת האזרחים בספרד ונהרג. אמו לא השלימה עם האסון, ולמעשה, כמו סיימה את חייה. היא לבשה שחורים תמיד, ולא נתנה דעתה על הנער הצעיר שנשאר בבית. מי שעתיד להיות מורנו, איבד את אימו. למעשה, הוא אהב מאד ילדים, אבל לא ידע להביע זאת ולכן היה כל כך רשע כלפינו", המשיכה בת המנהל. אבל אצלנו בבית, היו לו פנים אחרות לחלוטין.
"שנים ספורות אחרי שגמרנו את בחינות הבגרות, התחתן עם אשה נחמדה, שאהבה אותו מאד והיו לו, למסכן, שנים מאושרות. אבל הסרטן קטף אותה. לאחר מכן חי לבדו עד שנמצא יום אחד מוטל ברחוב אבן גבירול בתל אביב. מצבו היה נורא ובקושי זיהו אותו".
סוף עצוב למורה חכם, אינטליגנטי ורשע.
ככה זה כשנפגשים לסיפורי נוסטלגיה. לא תמיד יש להם סוף טוב.

= = =
בקשת אב
האב הזקן יושב, כמו מוטל, בכורסה וארבעת בניו הבוגרים סביבו. "יש לי רק בקשה אחת אליכם", הוא אומר. "אני מבקש חמלה"
הבנים הביטו בו ולא הבינו.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • סם  On 27 במאי 2013 at 21:10

    היי יאיר, לצערי לא יכולתי להשתתף בפגישה לזכרה של רינה. קראתי את הסיפור על המורה לספרות, אולם, אני אישית הכרתי מורה אחר, לא רשע. ההיפך. אלמלא הוא לא הייתי מסיים את הגימנסיה.
    הנה הסיפור. שלח אותו גם לאחרים, אולי דעתם תשתנה עליו.
    אני הייתי תלמיד גרוע ופרא אדם. בסוף השליש הראשון של השמינית (הומאנית) כל הציונים שלי, אבל כל הציונים שלי, כולל התעמלות, היו בלתי מספיק. בישיבת המורים הוחלט להעיף אותי מהגימנסיה. היחידי שעמד בפרץ היה המורה לספרות. הוא כתב לאימי ז"ל מכתב שבו פרט את המצב ואת הסיבות שהניעו אותו להתנגד להחלטת יתר המורים. למילה שלו הייתה השפעה גדולה, כי הוא היה המחנך. הסיבה העיקרית – כך סיפרה לי אמי – הייתה משום שהוא התפעל מכוח הדמיון שלי להמציא סיפורים.
    היה לו מנהג, מבורך מסתבר, ללמד תוך כדי שאלת שאלות לתלמיד זה או אחר. אני נזכר, שפעם הוא שאל אותי בקשר לשיר של ביאליק "אל הציפור". לא קראתי את השיר ולא ידעתי מה התשובה. אבל קמתי ואמרתי בליבי, מה כבר הביאליק הזה יכול היה לכתוב? ומיד התחלתי לספר. הכיתה התחילה לצחקק, והמורה היסה אותה בידו, הניח את ראשו על כף ידו והקשיב.
    וכך הייתי מספר את הסיפור שלי, שלפעמים התמשך על מספר גדול של דקות. וכשסיימתי, היה מחייך חיוך של טוב לב, ואומר: זה סיפור יפה, אבל ביאליק לא כתב אותו.
    וכך, בגלל אהבת הסיפורים, ניצלתי. כמובן שהייתי חייב לשפר את כל הציונים שלי בשליש השני. וזה מה שעשיתי. אצלו קבלתי אז את הציון הגבוה ביותר שהצלחתי להשיג במשך ארבע שנים: מספיק מינוס!
    ו עוד זיכרון אחד נעים שיש לי ממנו. כשהייתי בתהליך כתיבת הדוקטורט והנה יום אחד אני שומע קול מאוד מוכר, המדבר על שיר של אורי צבי גרינברג. הלכתי לכיתה שדלתה הייתה פתוחה, ואכן ראיתי שם אותו מלמד שיעור בספרות עברית. הוא הבחין בי, ירד מהבמה, ניגש אלי לחץ את ידי בשמחה. אמרתי לו שאני מסיים את הדוקטורט ומלמד כאן באוניברסיטה. הוא חייך, טפח על כתפי בחיבה וחזר ללמד.
    אני בשום אופן לא חושב שהוא היה רשע. ההיפך.
    סם

  • benziv  On 27 במאי 2013 at 19:48

    אהובים או לא אהובים, כולם נקטפים בבוא העת. כאן יש לכולנו שויון בנטל…

  • ציפי  On 27 במאי 2013 at 17:02

    מרגש. גם אצלנו נפגשים ומדברים. המרחק של 40 שנים מבית הספר מביא לתובנות אחרות.

  • יפה בנימיני  On 27 במאי 2013 at 12:55

    יאיר כתבתך מרגשת יישר כוח חיבוק יפה

    בברכה נאמנה ד"ר יפה בנימיני yaffabin@bezeqint.net

  • אחת העם  On 27 במאי 2013 at 12:21

    תודה יאיר . שיקפת באומץ ובצבעוניות את המושג פער הדורות אבל למרבה השמחה לא שכחת לכלול גם לא מעט …חמלה. ולכן אם נסכם בשתי מילים כמנהגם של הצעירים מאיתנו מגיע גם מגיע לך :"כל הכבוד!"

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: