היה מבצע. היתה הרתעה?

מערכת הבחירות בעיצומה, פחות מחודש עבר מאז המבצע הצבאי "עמוד ענן" והוא נשכח מלב. צה"ל הציב את כוחותיו על גבול עזה והציבור נחלק בין תומכי הכניסה לרצועה ובין המתנגדים. העניין הציבורי נעלם לחלוטין. נדמה לי שאפשר להעלות הרהורים על הצלחתו של המבצע שהיה-או-לא-היה.
תחילה, הרהור שהטריד אותי כאשר התחיל עמוד ענן בחיסולו של רמטכ"ל החמאס, אחמד ג'עברי. בשבועיים הקודמים הגביר החמאס את ירי הטילים מבודדים לעשרות ביום. הארגון הפסיק להסתתר מאחורי "ארגונים קיצוניים" וקיבל על עצמו את האחריות.
שאלתי את עצמי מדוע? הרי פעולה כזאת לא נעשית במקרה ולא קיצוניים משתוללים הם שמציבים את הגראדים. כלומר, לראשי החמאס היתה מטרה בהגברת הירי לרמה בלתי נסבלת: להכריח את ישראל להגיב ולעורר את צה"ל לפעולה. בכך הצליחו.
חיכיתי לראות או לשמוע פרשנות של מזרחנים או של מומחים צבאיים לשינוי הבלתי שגרתי. עד כה לא מצאתי כל התייחסות פרשנית לכך.
שתי מטרות היו למבצע עמוד ענן: הרתעה והפסקת ירי הרקטות מעזה ובתחומי ישראל.
לכאורה, זוהי מטרה אחת. אני מעדיף לפצל אותה לשתיים: כי את ההרתעה לא השגנו. את הפסקת ירי הרקטות קבלנו ועדיין איננו יודעים לכמה זמן.
מיד אחרי סיום המבצע, חשבתי שהרתעה לא השגנו, כי הפלשתינאים אינם רואים את המבצע ככשלון ועכשיו, משעבר זמן, הם מוכיחים זאת בקול תרועה.

עצרת החמאס בשכם

עצרת החמאס בשכם

בפני הישראלים הוצג המבצע כהצלחה. חוסל רמטכ"ל החמאס, אחמד ג'עברי ומיד הושמדו המאגרים של טילי הפאג'ר האימתניים. אחר כך המשיך חיל האוויר לתקוף את המטרות, שהכין המודיעין בבנק מיוחד. ליבנו התמלא גאווה, עד שהטילים הגיעו לראשון לציון ואחר כך גם לתל אביב. הגאווה קצת פחתה בצד הזה של הגבול. הלב התמלא גאווה דווקא בצד השני של הגבול.
המערכה נמשכה שבוע ולקראת סופה פנו למצרים בבקשה לתווך. מי פנה? אמרו לנו שהחמאס ביקש את התערבות השכנים מדרום. אבל אז פורסם (לא רשמית) שדווקא שליח ישראלי יצא למצרים בנושא זה. הפרסום מיד הוכחש, אבל כעבור יום נתברר שאמנם כן, נציג ישראלי נמצא בקהיר לצורך מו"מ. מדוע הוכחש מה שתוך זמן קצר הוכח?
המו"מ היה קצר ונערך בתיווך מצרי, כאשר ישראל שומרת על העיקרון ש"אין משא ומתן ישיר עם החמאס". המצרים היו אלה, שהתרוצצו בין החדר הישראלי והחדר החמאסי. היתה כאן הצלחה לגישה הדיפלומטית. פחות הצלחה לצד הצבאי.
האם החמאס גילה סימנים של רתיעה? הם המשיכו לירות טילים, כולל על תל אביב, ממש עד הרגע האחרון שנקבע במשא ומתן.  אלה סימני רתיעה?
בעיני, לא.
אין לי מקורות בעזה ובגדה כדי לגלות מה חושבים הפלשתינאים על המבצע הצה"לי, אבל הטלוויזיה מספקת לנו את המראות: הם חוגגים!
אחרי סיום המבצע הגיע חאלד משעל לעזה. הפעם הראשונה שהוא דרך על אדמתה ושם נשא את הנאום המשוקץ נגד ישראל, שבו הצהיר: "על שלום אין מה לדבר". במקביל, חל שינוי בפעילות הפלשתינית. מעזה אין יורים, אבל בגדה חוגגים ומפגינים וגם מוציאים פיגועים וגורמי הביטחון אפילו חוששים לאינתיפדה שלישית.
 הם מקיימים את ההסכם בעזה. אין שום הסכם לגבי הגדה! כתב השטחים של ערוץ 2, אוהד סמו, אמר אחרי ביקור בגדה החוגגת: "תרבות הטרור של החמאס לא מתה. היא פשוט נכנסה לתרדמת".
לי נדמה, שהיא אפילו לא נכנסה לתרדמת. רתיעה? לא אצל החמאס.
כדאי להכיר בכך, שכן אנחנו זוכים למנה גדושה של תעמולה. צריך לעצור ולשקול את העובדות. האמת חשובה יותר מאשר הספינים, שמוכרים לנו במסגרת תעמולת הבחירות.
 

חגיגה אישית
זה הפוסט ה-300 שאני מפרסם בבלוג עניינים יומיומיים.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: