סיקור משפטו של אולמרט – לשפל

כששמעתי את הדיווח על גזר הדין במשפטו וכך היה גם כששמעתי את הדיווח על פסק הדין. הבנתי שהתקשורת הגיעה לשיא חדש בסיקור – מתוך אולם בית המשפט. ואולי זה דווקא שפל?
שמעתי כתב מדווח (אני מצטט מן הזיכרון. לא רשמתי): "מן הדברים שהשופט אומר, אני מניח שהוא יקבע"…
הזדעזעתי ולא רשמתי. גם לא נרגעתי והשהיתי את כתיבת הדברים כדי להירגע. אבל לא, לא נרגעתי. 

דן מרגלית

סיקורם של משפטים מפורסמים של מפורסתמים ובעלי ממון, אף פעם לא היה אובייקטיבי לחלוטין. כמעט לא ניתן להגיע לכך. אבל, בדרך כלל, אפשר היה לקבל את המידע הנכון בעזרת הצלבה של דיווחים. עתון אחד פרסם, עתון שני השלים. למה ששידרה תחנת רדיו אחת, הוסיפה תחנת רדיו אחרת וכך גם ערוצי הטלוויזיה נושאים פנים לכאן ולכאן.
 בשנים האחרונות, כאשר רבו משפטיהם של שרים ואישי ציבור, הלך וגבר הדיווח המוטה: במקום שכּתבים יסקרו, הם העבירו את הפמפלטים של היחצ"נים. זו רעה חולה ידועה והיא הולכת וגוברת. במשפטו של ראש הממשלה לשעבר, הגיעו יחסני הציבור לפסגות. בעיקר היחצ"נים של הנאשמים, שבידיהם הכסף לשכור את הטובים באנשי המקצוע. לעומתם, עומדים אנשי הפרקליטות שגם הכנסתם יותר נמוכה מהנאשמים והם גם הגיעו לתפקידם המשפטי לא בכלל כישורים של יחסי ציבור.

משה נגבי

אבל לא על צד זה של המשפט החלטתי להאיר. במשפט אולמרט הגיעה לשיא תופעה של כתבים "מכתיבים" לשופט מה להחליט. כתב, היושב באולם, "מתרשם" ומביע את הגיגיו בפני השומעים והצופים. עוד בטרם הסירה הכתבנית את ידיה מן המקלדת, כבר "יודע" המאזין מה יהיה פסק (או גזר) הדין. ואם השופט איננו פוסק את מה שהכתב "הכתיב" – יש אכזבה בציבור. ציפינו ליותר/פחות, יאמר המאזין, שהוא הציבור.
פעם, כשישבתי ככתב עתי"ם באולמות של בית המשפט, לא עלה על דעתנו להביע דעה. תפקידו של כתב לדווח, לא להביע את דעתו, קבע חיים בלצן העורך הראשי של הסוכנות. בוודאי ובוודאי בנושאים של בית משפט.
לפני שבועות לא רבים פרסמה ד"ר ענת פלג את ספרה "בדלתיים פתוחות", שעוסק בדיוק בנושא של יחסי תקשורת ובית משפט. כשדיברה איתי לקראת הכתיבה, שאלתי אם השתנה יחסם של העתונאים דהיום אל השופטים לעומתנו, זקני התקשורת. היא השיבה: "שינוי עצום. היום הכתבים חושבים שהם יודעים יותר טוב מהשופטים". אמרה וצדקה.
כאשר שמעתי את הדיווח הישיר ממשפטו של אולמרט הזדעזעתי ולא רשמתי את הציטוט. לאחר מכן חזרתי ונדהמתי מן הסגנון של שני עתונאים בכירים. אצטט מן הבלוג של מנחם רבוי: "הפרשן המשפטי של קול ישראל, משה נגבי, קובע מן האולפן כי "גזר הדין תרם לערעור ושחיקה של אמון הציבור במערכת המשפט" (בחצי היום 24.9.2012) ודן מרגלית קבע בטורו בישראל היום: "מתנוסס דגל שחור מעל למחוזי בבירה. אין שופטים בי-ם? אולי. אבל יש שופטים בת"א." (25.9.2012).
ראוי ציבור המאזינים והקוראים לדיווח הוגן. הדיווח ממשפט אולמרט הגיע לשפל. חוששני שאנחנו עומדים בפני תשפוכת גרועה יותר בדיווח ממשפטי מפורסמים בעתיד.

הפתעה בשבילי
המחשב יודע הכל גילה לי, שמספרו של הפוסט הזה – 290. כמעט יום הולדת לבלוג.
כאשר כתבתי את הפוסט הראשון, בספטמבר 2009, לא ידעתי לאן תוביל אותי הדרך. כתבתי "אני קורא לבלוג שלי 'עניינים יומיומיים'. הייתי קורא לו 'ענייני דיומא', אבל זה היה מסגיר את גילי המתקדם. אז עניינים יומיומיים מתאים יותר".
הופתעתי, שהגעתי עד הלום.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • חוה קרין חוי,  On 8 באוקטובר 2012 at 19:01

    הצדיק הגדול בתמונה הוא חברך דן מרגלית. את רבין הרס בחופן דולרים. העיקר שחרות תהיה בשילטון חברים כמוהו – עדיף שונאים. עכשיו הוא גם הורס את העיתונות עם הממון של אדלסון.
    לדעתי, אולמרט היה הטוב במנהיגים.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: