הפינה שלי בלטרון

תחילתו של הסיפור באביב 1966. היינו זוג צעיר, רעייתי ואני, ובשבת מופזת שמש השארנו את התינוק אצל הסבתא ויצאו לטייל ברחבי ישראל. באותה שבת עלינו על הכביש שפונה לכיוון ירושלים, עברנו בוודאי את

על הגדר בלטרון

כפר שמואל ומשמר איילון והגענו, כנראה, עד כפר בן נון. חלפנו על פני הבתים הקטנים של הכפר והחצרות הירוקות ולא כל כך מטופחות, והגענו עד סוף הדרך. תלולית עפר נערמה על הכביש ואנחנו עצרנו את המכונית על החול, בצד. עלינו על התלולית שמאחוריה היו גדר תיל תלתלית ושלטי אזהרה. ישבנו על החול והסתכלנו על נוף העמק השטוח ובקצהו, על צלע ההר, ניצב במלוא הדרו המנזר. מנזר השתקנים של לטרון.
אני זוכר שהשמש היתה מאחורינו והאירה היטב את חמוקי הבניין האילם ונזכרנו בפסוק המתבקש "כי מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא". אולי זה היה קצת גדול על המעמד של זוג מטיילים שהגיע אל קצות הארץ.
הטיול הזה היה נעלם מזכרוני, כמו טיולים רבים מאד שערכנו בפינות מרובות וגם נסתרות בארץ. טיול קצרצר לפינה שכוחה. אבל לא עברו חודשים רבים ובחודש יוני שאחריו גוייסתי לצה"ל וגדוד התותחנים שלי רבץ בכוננות בפארק הלאומי ברמת גן. בששה ביוני עליתי עם חברי לקומנדקר של המפי"ק ויצאנו מזרחה. נסעתי מקפץ על מושב העץ הקשה ויריעות הברזנט הסתירו ממני את הדרך. נסענו ונסענו והנה – הכביש של הטיול "שלי".
הקומנדקר עבר את המקום שבו ישבנו וראינו את המנזר. עבר ולא עצר. תלולית העפר יושרה, גלילי גדר התיל סולקו ואנחנו נכנסנו בשיירה. מה נחשב היום כל כך שיגרתי – לנסוע לירושלים – היה בשבילי גבול. לא עוד.
הגדוד שלנו פעל באזור רמאללה ובתין (בית אל) ובסיום המלחמה היה לנו עוד אירוע מרגש. יצאנו בקומנדקרים מכוסי האבק לירושלים, נכנסנו מצידה המזרחי והגענו אל הכותל המערבי.
בשבילי, גם עמק לטרון והמנזר נשארו מקום קדוש.
לידיעת המאמינים, שמביאים חרפה על אמונתם.

מ פ ט ר י ם!
אינני זוכר בעשרות שנותיי בעתונות משבר כזה. ערוץ 10 נסגר-נפתח, בהארץ עומדים לפטר עשרות עתונאים, בידיעות אחרונות מדובר על מעט וגם בגלובס כינסו אסיפה לקראת. ושיא השיאים – מעריב, שהיה פאר העתונות העברית, עומד בפני חיסול.
בציבור יש תחושה שבתקשורת עובדים "טאלנטים" שמשתכרים עשרות אלפי שקלים בחודש. לא אכנס לכל הפרטים, אביא רק קטע מטבלת שכר (באלפי שקלים) שפרסם גלובס ב-2.10.2011.
הנפגעים הם הפועלים השחורים של האינפורמציה. לא אני המצאתי את הביטוי הזה, אבל הוא משקף היטב את המצב שהם, הזוטרים במקצוע, ישלמו את המחיר. הציבור לא כל כך מבין שגם הוא משלם מחיר גבוה.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • יאיר דקל  On 13 בספטמבר 2012 at 14:55

    יוסי, נחה דעתי.
    לא כתבתי יהודי דתי ואינני רואה הבדל אם הבריון שמחלל קודשי עמים אחרים הוא דתי או חילוני.

  • yosi  On 7 בספטמבר 2012 at 20:57

    תנוח דעתך, יהודי דתי לא היה רושם ישוע אלא ישו או יש"ו. אני מעריך שרוב הנערים הדתים אפילו לא היו יודעים במי מדובר אם היית אומר להם ישוע.
    אני לא יודע מי כן עשה את זה, אבל נער דתי הוא לא.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: