נוילנד איננה אלטרנטיבה

 לא קראתי עד כה את ספריו של אשכול נבו על אף שזכו לתפוצה גדולה מאד ויש מי שהגדיר אותו "הסופר הישראלי הנקרא ביותר בקרב בני דורו". הספר, שהגיע אלי (בתוקף בחירת הבוק קלאב) הוא נוילנד, ספרו האחרון.
אהבתי את הספר וקראתיו בהנאה עד סופו בעמוד 547. ספר ארוך, התלונן מישהו בעת הדיון והתשובה שקיבל – "ספר שמושך לקרוא, לא חשוב לי כמה עמודים יש בו". והיה גם מי שהעיר: "חבל שאין עוד עמודים".
אשכול נבו הוא סופר עכשווי מאד. בן ארבעים ונטוע בשתי רגליו בהוויה הישראלית של בני דורו. הקשר בין אנשים, התיאור של משפחות, היחסים בין צעירים, מבוגרים וקשישים – כל אלה מתוארים ביד קלה ובעט קריאה. הרקע של אשכול נבו – פסיכולוג ופרסומאי לשעבר – מאפשר לו להציג אנשים "אמיתיים", שקל להזדהות איתם כשהם נמצאים במצבים קיימים ומעניין לעקוב אחריהם. פסיכולוג יודע את נפש האדם ופרסומאי יודע לנסח בדרך מושכת לב. כסופר הוא יודע לעורר רגש ויוצר עלילות מעניינות, המשתקפות  מנקודות מבט שונות של דמויות רבות.
מבקר ספרות אחד קבע כי נבו עוסק בפיתוי. פיתוי של קוראיו. התגובה בדיון היתה: "אם זאת המטרה – הוא הצליח. סופר טוב מתייחס לקוראיו ואנחנו אוהבים ספר שנעים ומעניין לקרוא אותו".
אין פלא שהדוברת היתה אשה, שכן מבקרי ספרות טוענים שהכתיבה של אשכול מיועדת לנשים והן רוב מוחלט גם בקרב קוראי נוילנד.
כאשר שמעתי את ה"ביקורת" הזאת, מיד הגדרתי את עצמי כפמיניסט, שהרי הספר מצא חן בעיני וקראתי אותו בהנאה. יתר על כן, אחרי שגמרתי את קריאתו, חזרתי מחדש אל ההתחלה. הקריאה בשנית, היתה מעניינת יותר כי הכרתי את הגיבורים והקורה איתם והסיפור קבל משמעות נוספת.
אשכול נבו נקט טכניקות כתיבה מעניינות בנוילנד. הספר מתחיל בחליפת דואלים בין גיבוריו, דורי וענבר, שחזרו ממסע ממושך בדרום אמריקה שם שהו בחיפושים אחרי אביו של דורי. האב, מני פלג,  אל"מ במיל' שנהיה איש עסקים מצליח, ובמות אשתו (אמו של דורי), יצא למסע בדרום אמריקה ונעלמו עקבותיו.
ההתחלה בדואלים מעוררת סקרנות להמשיך לקרוא בעוד העלילה לא ידועה ולא ברור הקשר בין הכותבים. בהמשך, נקט המחבר גישה לא שיגרתית, כשכל פרק מציג את הסיפור מנקודת מבטו של גיבור אחר. הדברים אינם נאמרים מפי גיבורי הסיפור, אלא מובאים כמחשבות, מראות וחוויות שהם עוברים. אינני זוכר שקראתי ספר המוגש בדרך זו.
אינני רוצה לתאר כאן את עלילת הספר, שיש בו אלמנט בלשי – מחפשים את האב הנעלם. אבל דווקא בסופו של החיפוש, מגיעים אל הפרק החלש בספר –  נוילנד, שעל שמו נקרא הספר כולו. בעוד הדמויות המשוטטות בכל עמודי הסיפור נראות מלאות חיים, בפרק נוילנד הדמויות שטוחות והעלילה דלה. אם אשכול נבו ביקש להציג אלטרנטיבה לאלטנוילד (ישראל) – לא הצליח. עובדה, נוילנד (הארץ החדשה) איננה תחליף לישראל והגיבורים חוזרים לכאן. כשדורי וענבר הגיעו לארץ – שבה העלילה למסלולה המעניין.
בספרו זה, אשכול נבו, היה לנביא מחאת הצדק החברתי. הוא מביע את התקווה לארץ חדשה עם ערכים אחרים, טובים יותר. נוילנד הוא המקום, שבו ערכים אלה יתגשמו. מעבר לעלילה המעניינת – אינני חש שסיפור חוות נוילנד השיג את מטרתו, גם כמשל. 

מי צריך מילון טַגָלוֹג?
צבא הפיליפינים והפיליפיניות,הממלא את מדרכות ישראל כשהם דוחפים כסאות גלגלים, הולך ורב. הם נוכחים-נפקדים. זאת אומרת נוכחים ואנחנו רואים אותם, אבל הם נעלמים, כי מתעלמים מהם. מובילים את קשישיהם ודי.
לעת ערב, יש שהם מתכנסים בחבורות קטנות בגנים הציבוריים, כאשר כסאות הגלגלים ניצבים במעגל ובהם ישובים קשישים שותקים, ועל הספסלים ליד מקשקשים הפיליפינים בשפתם. טגלוג.
אף אחד מאיתנו איננו לומד טגלוג, אבל הם, העובדים החרוצים, לומדים עברית. השבוע גיליתי שהיתה בעלת יוזמה, שתרגמה ויצרה מילון אנגלי-עברי-פיליפּינו.
למלה "עני" יש בטגלוג מבחר של ארבע מלים שונות, להבחין בין חסרי הכל. אצלנו, כולם "עניים"…
כדי לבטא נימוס, אנחנו משתמשים במלה אחת. דוברי טגלוג נזקקים למשפט בן שבע מלים. וההבדלים בין השפות רבים.
מי שחושב, שהמילון יעזור לו להבין את שפתם של העובדים הזרים, טועה. לא די לקרוא את המלים, צריך לבטא אותן מהר ובמבטא בלתי נתפס לחלוטין. בין הפיליפינים, לעומת זאת רבים שׂשׂים ללמוד עברית. מי מִבֵּין המעסיקים שרוצה להעניק שי לעובד מסור – הנה הכתובת:
יעקב יבין, ת"ד 8999 חיפה. 050-4566456

 

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • academicworksv  On 24 באוקטובר 2011 at 9:22

    לעניות דעתי וכמי שאינו פוסל עצמו להיזקק בעתיד לפיליפינוטיב ל"ע, המיני פוסט על הטגלוג מחכים וחביב, אף שבעברית יש: עני ואביון ודל ודלפון ועשוק ועוד והתלמוד, אף רש"י, בכמה מקומות מפרשים את ההבדלים ביניהם.

  • יאיר דקל  On 23 באוקטובר 2011 at 14:00

    לנחום – עוררת את סקרנותי ובדקתי: לפי נתוני השנתון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2010 נכנסו כ-32 אלף עובדים זרים מחו"ל בעלי אשרת עבודה. הפיליפינים היא בין המדינות המובילות במספר העובדים הזרים. בשנה זו הגיעו 18% מהעובדים הזרים מהפיליפינים (קרוב ל-5800 איש).
    אלה הצטרפו לעובדים מפיליפינים השוהים בישראל משנים קודמות.
    אינני יודע כמה מונה "צבא" הפיליפינים בישראל בסך הכל.

  • אנמרי  On 23 באוקטובר 2011 at 13:50

    לפני הכל ברצוני לומר שמאד אהבתי את הספר. הדרך המאד מעניינת של אשכול נבו להציג את גיבורי הספר מיוחדת.
    אינני מסכימה שהפרק על נוילנד הוא חלש. אשכול נבו עושה בדיוק את מה שעשה הרצל באלטנוילנד. הוא כותב רומן על שניים ( במקרה של נבו השניים הם דורי וענבר, ובמקרה של הרצל השניים הם שני גברים ששהו במשך 20 שנה בבדידות) ואחת הדמויות המרכזיות בספר (בספרו של נבו מדובר באביו של דורי ובספרו של הרצל מדובר ב דויד) מרצה את דעותיה על מדינה אוטופית. הרצל כתב אגדה ובה מבקרים שני הגברים בפלשתינה וחווים מדינה אוטופית ומקבלים הסברים עליה מפי דוד, כך גם אצל נבו, דורי וענבר מקבלים 'הרצאה' מפיו של אביו של דורי על החווה האוטופית פרי יצירתו. לדעתי לקרוא 'הרצאה', ותהא אפילו המעניינת ביותר, עדין זו 'הרצאה' ולא יפלא בעיני שבעיניך חלק זה "חלש". מי שקורא אגדה על חיפוש אב ברחבי דרום אמריקה ונסחף בסיפור, כולל הלבטים הבין-אישיים, מרגיש את פרק מציאת האב בחוותו האוטופית כחולשה. אך לא כן הדבר. נוילנד היא 'אגדה' כפי שגם אלטנוילנד רק 'אגדה' עליה אמר הרצל "אם תרצו אין זו אגדה". הזוג הצעיר, דורי וענבר, אינם מחפשים אוטופיה, גם לא במדינת ישראל. הם חוזרים למדינתם הישנה-חדשה ולחיי היומיום שלה, שאינם 'אגדה'.

  • nachum  On 23 באוקטובר 2011 at 11:17

    צבא הפיליפינים והפיליפיניות,הממלא את מדרכות ישראל–just for the brain sport-how many people from the Philippins there are in Israel?

  • אחת העם  On 22 באוקטובר 2011 at 20:49

    שמחתי מאוד לקרוא כאן קצת "ספוילרים " על "נוילנד" כי עדיין לא הספקתי להתמודד עם קריאתו. עם זאת , רציתי להזכיר שיש לספרות יכולת מעניינת לגדול ולהכיל שינויים שמתרחשים ברשות הפרט כברשות הרבים.
    ואכן כבר לפני כמה חודשים פורסם ,עד כמה שזכור לי ב"הארץ"- סיפור מעורר מחשבה של מאיה ערד (המחברת של חשד לשיטיון [שאותו כבר הספקתי לשמחתי לקרוא !]) שכל כולו מבוסס על חליפת- דואלים , שאמורה הייתה ,כמובן כביכול -להתבצע בין אקדמאית בראשית דרכה לאקדמאית ותיקה.

  • יאיר דקל  On 22 באוקטובר 2011 at 20:31

    לעלמה העפרונית – תודה על ההבהרות.
    את השיטה של סיפור מנקודת מבטם של המשתתפים השונים, אני מכיר. למשל, המאהב של א. ב. יהושע. בניגוד למקובל, אשכול נבו אינו מספר מ פ י הגיבורים, אלא משמיע לנו את המחשבות שלהם ואת דעותיהם. יש בכך שוני.

  • העלמה עפרונית  On 22 באוקטובר 2011 at 19:48

    נבו השתמש בטכניקה של לספר סיפור מנקודות מבט שונות של הגיבורים כבר ב"ארבעה בתים וגעגוע". לואי דה ברנייר עשה את זה בצורה מופתית ב"המנדולינה של קפטן קורלי" וב"מלחמת האזורים התחתונים של דון עמנואל".

  • benziv  On 22 באוקטובר 2011 at 19:16

    אמנם לא באתי לפגישה, אתמול, אבל אני אהבתי את הספר כנראה הרבה פחות ממך, וזאת למרות שאני אישה. והתחושה שאתה מתאר לגבי הסוף, התחילה אצלי באמצע, ולכן עזבתי את הספר לנפשו… אולי אני לא קהל היעד של הסופר… אני כבר מבוגרת יותר…

    לגבי המילון – רעיון חביב מאד, מאד. וגם הבדלי התרבויות.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: