היינו העתיד ומה אנחנו עכשיו?

על גב הספר כתוב ש"יעל נאמן נולדה וגדלה בקיבוץ יחיעם וחיה היום בתל אביב. 'היינו העתיד' הוא הרומן הראשון שלה. אבל לדעתי, זה לא רומן. זה ספר חשבון.
חשבון עם הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר, חשבון עם המבוגרים בקיבוץ יחיעם, חשבון הוריה, חשבון עם האנשים שגזלו ממנה את ילדותה. חשבון שבו הרבה הרבה כעס.

איך נראה הקיבוץ מבפנים

יעל נאמן מתחילה במלים "את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן". היא מקדישה את חלקו הראשון של "הסיפור שלנו" לדיווח על חברת הילדים בקיבוץ. חלקו השני של הספר מוקדש לדיווח על תולדותיו של הקיבוץ, שנוסד כנקודת חלוץ של המדינה שבדרך, מחוץ לגבולות החלוקה כפי שקבע האו"מ למדינת ישראל. זה היה יישוב מבודד של קומץ חלוצים שהוקם על הר נישא, ללא קשר ישיר ליישובים יהודיים. רק גברים היו שם בראשית הדרך ואת הנשים והתינוקות השאירו בקרית חיים במשך שנה וחצי, ללא קשר עם אבות המשפחה. יישוב שהיה מנותק והאספקה הגיעה אליו בשיירות או בהצנחה ממטוסים, כשרוב האספקה אבדה בדרך. חלוציות במיטבה, שראוי ומעניין לספר בה. בוודאי יגלו בו עניין חובבי ההיסטוריה של הקמת המדינה.
חלק שני זה נפרד למעשה מן הדיווח של יעל נאמן על החיים בחברת הילדים ובחברת הנוער של הקיבוץ. אף כי האירועים קרו באותה תקופה ובאותו מקום, מבחינת הסיפור הם שני עולמות.
מסבירה זאת יעל נאמן עצמה "הכוונה היתה דווקא להפריד את הילדים מכובדם המעיק של ההורים, מפינוקיהם ומרצונותיהם". תיאור ההפרדה הזאת חוזר לאורך כל הפרק האישי בספר. הפרדה, כך שלמעשה לילדים לא היתה משפחה. היתה קבוצת הילדים. אל ההורים הם הלכו ביחד, בגושים גדולים, בשעה חמש וחצי ואחרי שעה וחמישים דקות, בדיוק בשבע ועשרים צעדו חזרה.
למשל, כאשר היתה חגיגה בקיבוץ, היו שתי קבוצות נפרדות, זו מול זו – הילדים, חפצים, אביזרי חג, ומולם המבוגרים בקבוצה נפרדת. תיאור מעולה של הזרות, חוסר הקשר בין הילדים ובין ההורים. כיצד הביאו האידיאליסטים שיצרו את הקיבוץ לתופעה של ילדים חסרי בית בביתם.
האחידות הזאת, הדייקנות בשעות הביקור אצל ההורים ותיאור האי-אינטימיות של הילדים עם הוריהם מאד מודגשת בספר. למעשה, אין כאן "אני מספרת" אלא "אנחנו". אף פעם יעל נאמן לא מדבר על עצמה כפרט, אלא אך ורק כחלק מחבורה. אין דמות, שהקורא יכול להכיר ולהזדהות איתה.
ברומן הזה חסרים אנשים. בני אדם. כאלה שיש להם רגשות (מלבד כעס המבעבע מכל משפט). אף אחד לא מספר על חוויה שחווה, על כך שהיו לו חברים, שהיו לו שאיפות, שהיו גם אכזבות. היתה רק חבורה. לא היה פרט.
גם יעל נאמן אינה מתגלה בספר האוטוביוגרפי לכאורה. היא נשארת המדווחת: נמצאת בקיבוץ ומספרת עליו, אבל מספרת מרחוק ומשאירה אותנו, הקוראים, בחוץ.
שמעתי תגובות של קוראים יוצאי קיבוץ שמתלהבים "כן, בדיוק כך היה אצלנו". אני, שלא הייתי חבר קיבוץ, נשארתי בחוץ. קראתי דיווח, לא קראתי ספר.

עברית
– לא שמעתי: מה אמר המלצר, אין עוגות גבינה או אין על עוגות גבינה…

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • אחת העם  On 14 באוקטובר 2011 at 6:06

    קראתי את הספר ומסתברת ממנו אמת עצובה אבל די בנאלית וידועה לכל : לחיים יש תמיד כוח לנסות ולשרטט מחדש את עולמם של המתים. כידוע למי שקראו הרי . רוב האנשים שיעל נאמן כתבה עליהם כבר לא היו יכולים לכתוב "הסכמות" למסופר בספר , פשוט מאחר שכבר אינם בין החיים ובכל זאת הם הוצגו בו, כבעל כורחם . מצד אחד אנחנו עדיין קרובים כביכול לאנשים ולמקומות המתוארים בספר אבל מהצד השני הלא כולנו יודעים שכבר בשנת 1952 התחילה דעיכתה של התנועה הקיבוצית ולמרות שרבים מאנשיה עדיין חשו כנושאי דברם של ההמונים בא"י , עובדה היסטורית היא שאף אחד מראשי הממשלות בישראל לא בא עד כה במישרין מהתנועה הקיבוצית וגם אם יש מי שגדל בה הוא הגיע אחרי שירות צבאי ממושך מאוד .
    מאידך , הייתה בקיבוצים מסורת איתנה ועוצמתית למדי של כתיבה אם לצורכי הקהילה – כמו "עיתון המשק" שממנו ציטטה יעל נאמן באורח של "חופשי-חופשי" ואם כתיבה "החוצה" כמו של דוד מלץ.
    לא היה כל כך מפליא שכתיבה זאת התרכזה בעיקר בביקורת ה"אין". ויעל נאמן אכן גילתה כאן נאמנות מופלאה למסורת של ה"טפיחה על החזה" בנוסח של "אשמנו" וכתבה בסגנון של אותם דרשנים ורבנים נודדים רבים שליוו את קהילות ישראל במזרח אירופה וזכו ל"ליווי כתוב" מצידם של כותבים מוכרים כמו אברמוביץ ורבינוביץ – בשמותיהם הארוכים יותר, כמובן .
    הבעיה היא שיש כיום כבר גל שלם של כותבים ש"עלה על הגל" וכך "הזדכו" הקבוצה והקיבוץ "למיניהו" על ספרים רבים (וע"ע למשל ענברי !)שאינם בדיוק היסטוריה או סוציולוגיה – אבל , מהווים אתגר די קשה לצליחה בהיעדרם של אותם קסמים שמחוללת הספרות היפה כמו דמויות שיש בהן התעמקות בפרטים או ובעיקר – עלילה מרצדת ומרתקת…

    • יאיר דקל  On 14 באוקטובר 2011 at 15:52

      התכוונתי להזכיר את הספר הביתה של אסף ענברי, שכתב את תולדותיו של קיבוץ אפיקים. הספר זכה לשבחים רבים וכמה מחבריי הזכירו אותו בהקשר לספר היינו העתיד.
      לא התפעלתי מן הספר הביתה ולכן לא התייחסתי אליו.

      • אחת העם  On 14 באוקטובר 2011 at 19:50

        O c'est la meme chose

  • יאיר דקל  On 13 באוקטובר 2011 at 23:16

    דנו בספר היינו העתיד בבוק קלאב צעיר, והדעות נחלקו.
    כשהציעו את הספר לשיחה, חשבנו שמדובר בספרות. כשקראנו אותו, חשבנו שזה יותר ענייני, יותר היסטורי.
    את דעתי, הבעתי.

  • benziv  On 13 באוקטובר 2011 at 20:25

    גם אני קראתי. ההתחלה הייתה יותר ספרות ואפילו שירה, הסוף היה יותר דיווח.
    אני חושבת שלמרות שהספר מדבר בעיקר אל קבוצה מצומצמת של אנשים, הרי חלקים ממנו הזכירו לי נשכחות. לא מפני שחייתי בקיבוץ (לא חייתי, אבל בחופשות הקיץ – ביקרתי), אלא מפני שחלק מהאוירה – אפיין את מה שהיה כאן, בגדול, בכל מקום.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: