שיעור ראשון באמריקנית

מעודי לא ביקרתי בשגרירות ארצות הברית, במבנה המבצר ברחוב הירקון בתל אביב. היום הייתי שם.
הוויזה הקודמת, שנורית, סוכנת הנסיעות, השיגה לי בלי תורים ובלי לחץ, פג תוקפה ובמשך השנים הפרנויה האמריקנית הגיעה גם אלי.
בטופס במחשב מילאתי עשרות שאלות. מה לעשות? כדי להשיג את הוויזה הנכספת מוכרחים למלא את ההוראות במלואן. בבקשה לא לחפף.
הנהלים בקונסוליה נוקשים ביותר. ההיסטריה במלואה (אפילו את הרמטכ"ל שאול מופז לא רצו להכניס, כי נולד בפרס…) והשומר/מאבטח/ש.ג. בחוץ טורח להזכיר שאסור להכניס אפילו תיק קטן. וכך עומדים אנשים מיושבים בדעתם, מחזיקים ביד את המסמכים הרבים שצריך להביא ומשליכים את תיקיהם לפח אשפה גדול על המדרכה עם שקית שחורה בפנים. במקביל, כשעומדים בתור בכניסה רואים את החוזרים מבנין השגרירות מגיעים, ניגשים לפח ומוציאים בחזרה את התיק או הסל שלהם. טוב שעוברים ושבים לא משליכים אשפה לפח הזה…
אחרי שמילאתי טפסים והוספתי מסמכים רבים, יש עוד עבודה. השגרירות האמריקנית מסודרת להפליא ובאתר שלה נמצאות הוראות ברורות מאד: אין להכניס מזוודות, תיקי גב, תיקים וארנקים גדולים. נכון. בתור לפני עמד אמריקני צעיר (לפי השפה והמבטא) והמאבטח לא הפלה אותו לטובה – את התיק תשאיר בחוץ!
עוד מופיעה הוראה: לא להכניס טלפון סלולרי. ראית ישראלי, שנפרד ממכשיר הפלא שיש לו רינגטונים וגם מצלם וגם מקליט וגם מסריט וגם מתקשר באינטרנט ועושה את כל הפעולות החשובות? כאן, איש לא נעצר בדלת הברזל הכבדה כשהמכשיר המנודה בכיסו.
מאידך, כתוב במפורש שמותר להכניס לשגרירות את מפתחות הבית והרכב…
אין טעם שאחזור כאן על כל ההוראות המפורטות והמייגעות מאד, אבל נראה שאי אפשר לפספסן.
כשעמדתי בתורים הארוכים בתוך הקונסוליה, לא שמעתי תלונות על הבירוקרטיה הנוקשה כל כך של מארחינו מעבר לים. אולי היו תלונות, אבל משום מה הכל דיברו בקול נמוך ומהוסה ואי אפשר לשמוע דבר. הצליחו להשתיק את הישראלי הצעקן, הרועש, התוקפני. אמריקה!
אנחנו לומדים הרבה מן התרבות האמריקנית. אינני בטוח שדווקא את הדברים החיוביים. בשגרירות קבלתי שיעור קצר במשמעת.
נזכרתי בסיפור ששמעתי מישראלי ששהה זמן מה בוושינגטון.  בערב יצא עם חברים למועדון והחנה את מכוניתו ליד הדלתות של סופרמרקט מקומי. זה היה בתשע בערב, שעתיים אחרי שהסופרמרקט נסגר והחניה לא מפריעה לאיש. מלבד לשוטרים המקומיים. כשיצא הישראלי מן הבילוי, סמוך לחצות, מצא ניידת משטרה ממתינה לו ואחרי בדיקת המסמכים – שילם עוד 75 דולר. שיעור באמריקנית.
מסקנה: יש לנו עוד מה ללמוד מאמריקה והביקור בקונסוליה היה רק השיעור הראשון.

עוד רוצח

הנאשם הוא יתום

היום הוגש לבית המשפט בירושלים כתב אישום נגד דניאל מעוז, הנאשם שרצח את הוריו כי רצה בכספי הירושה. בגלל חובות הימורים.
היה לי זיכרון עמום, שהאיש הוא עורך דין. בדרך כלל, אין התקשורת מסתירה בדיווחיה את המקצוע המכובד הזה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באישום החמור ביותר בספר החוקים וגם האיוֹם ביותר מוסרית.
דבורית שרגל העירה בבלוג שלה, שעוסק בתקשורת, כי התואר "עורך דין" נעלם מן הדיווחים על דניאל מעוז. 

גיגלתי וקשה מאד היה למצוא מה למד באוניברסיטה האיש שהוגדר כ"אדם מבריק ופיקח". איש בלי תואר. דוגמא, הארץ.
מישהו משתדל מאד שלא יזכרו כעורך דין את דניאל מעוז, הנאשם שרצח את אביו, מנהל מרפאת שיניים ואת אמו, סמנכ"לית ברשות הפטנטים. כדאי לזכור את זה.

 = = =

עדכון: היום (2.10.2011 ) נודע לי שהיה צו איסור פרסום על חקירתו של דניאל מעוז ובשלב מסויים אסר שופט לפרסם את מקצועו. עכשיו העניין הותר לפרסום.
בלי להתייחס למקרה המסויים, שאת פרטיו אינני מכיר, אני יכול להעיד ששופטים ממהרים להוציא צווי פרסום. חלק מן השופטים אינם מבינים את חשיבות העיקרון של זכות הציבור לדעת. זכות חשובה ביותר.
חלק מן השופטים אינם מבינים שבעידן התקשורת המודרנית אין ערך רב לאיסורי פרסום.
ברוב מקרים, חבל שהשופטים ממהרים לחתום על צווי איסור פרסום שהופכים להיות נושא לרכילות בתקשורת הלא ממוסדת.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • אחת העם  On 4 באוקטובר 2011 at 5:48

    למען הסדר הטוב נדמה לי שכדאי לי לפחות כ"ירושלמית" להעיר כי הנרצח נח מעוז הי"ד לא היה כנראה רופא שיניים במקצועו אם כי עסק ככל הנראה בניהול המינהלי של מרפאת שיניים , שהתנהלה כעסק פרטי של רופא שיניים ירושלמי בשם ד"ר אקרמן.
    ולעצם העניין בוודאי ובוודאי שגם בעריכת הדין עלולה הייתה לחול זילות עקב הריבוי של הפונים למקצוע וגידול התחרות בין הפונים וכו' וכו'. חנוח

    • יאיר דקל  On 4 באוקטובר 2011 at 19:36

      קבלתי תגובה שנח מעוז לא היה רופא שיניים ותיקנתי בפוסט עצמו. כן, האב היה מנהל מרפאת שיניים.
      אשר לצו איסור הפרסום – ידם של שופטים קלה על העט והם אוסרים פרסום במקרים רבים מאד שבדיעבד התברר שלא היתה הצדקה לאיסור הפרסום.
      אילו למדו השופטים את חשיבותו של העיקרון שהציבור זכאי לדעת, אולי היו נמנעים ממתן צווים מיותרים.
      אינני חושב שאיסור הפרסום נוגע לזילות המקצוע. מדוע לא להגן על בעלי מקצוע אחרים, הגונים כשלעצמם?

  • shaultweig  On 27 בספטמבר 2011 at 18:10

    נח מעוז ז"ל לא היהה רופא הוא ניהל את מרפאת השיניים של ד"ר אקרמן וד"ר קנצוקר .

  • benziv  On 27 בספטמבר 2011 at 18:02

    לגבי הויזה: איכשהו הצלחתי לקבל ויזה בלי להגיע לשם אף פעם. יש כנראה דבר כזה.. די ישראלי… אני יכולה לשחזר איך זה קרה – אם תרצה.
    בינתיים – שנה טובה.

    • יאיר דקל  On 28 בספטמבר 2011 at 17:07

      אתי, איך קבלת ויזה בלי להגיע לקונסוליה?
      בשבילי זה היה ביקור מסקרן, כמו שאני משוטט ומבקר באתרים מעניינים אחרים בארץ. אגב, כשיצאתי מן המבצר האמריקני גיליתי שבבניין מנגד ממלאים המשרדים של נתיבי האוויר הטורקיים את קומת הקרקע. נציגות של "חובבי" ישראל…

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: