יורם קניוק עושה היסטוריה

ביום הזיכרון מפרסמים זכרונות. קראתי מה שאנשים כותבים, שמעתי מה שאנשים מספרים על קרבות תש"ח. סיפורים לא קלים.  
את הספר תש"ח מאת יורם קניוק קראתי פעמיים. פעם אחת קראתי כסיפור מעניין של אירועים וקרבות מן השנה ההיא, ופעם שניה קראתי אותו כמאמריסטיקה. דעות.  
בפעם הראשונה – קראתי בשטף את הסיפורים. בפעם השניה – מצאתי שלסיפורים הודבקה פרשנות פוליטית. יורם קניוק מדביק לנערים, החיילים בני ה-18, דיעות, שלא היו דיעותיהם וגם לא דיעותיו שלו.  
למספרי הזכרונות האחרים, שתיארו את הקרבות שבהם השתתפו – האמנתי. לספר תש"ח אני מאמין פחות. הסבר לכך יש בעמודו הראשון של הספר: "אני יכול לזכור או להמציא זיכרון".
 
= = =
לא יתכן שהנער בן השבע עשרה וחצי, שעזב את בית הספר תיכון חדש היוקרתי כדי להתגייס לפלמ"ח וסירב להפצרותיה של טוני הלה, המנהלת הנערצת, להמשיך בלימודיו – קיבל בשוויון נפש את הידיעה על הקמת המדינה. כך הוא מתאר את הדברים: …"ושאלנו את הפוץ (בני מרשק), ובכלל איפה בן גוריון הקים את המדינה שלו?… ואמרנו לו, אנחנו כאן במצור, בירושלים, אנחנו בבאב אל ואד וכאן אין מדינה, וירושלים לא נמצאת במדינה של תל אביב. ונרדמנו". זאת דוגמא יפה לסיפורים נוספים.

יורם קניוק

אשר לי, אינני יכול לתרום את זכרונותי מן המלחמה ההיא. לא השתתפתי בה. אבל אני זוכר היטב את השמחה הספונטנית והריקודים של ההמונים בכיכר מגן דוד בתל אביב. לא יכול להיות שמתנדב בפלמ"ח אמר "ירושלים לא נמצאת במדינה של תל אביב". לא היה טקסט כזה ולא היתה דיעה כזאת.

חשבתי, שאוכל להבהיר לעצמי את התמונה בעזרת ספר אחר של יורם קניוק, "חימו מלך ירושלים". הוא פורסם בשנת 1966, כשהיה בן 36, ויש אומרים שזה ספרו הטוב ביותר.  
מעניינת תמונת המלחמה ההיא כפי שראה אותו מחבר בעת שהיה הרבה יותר קרוב אליה. לא הופתעתי, שבספר לא מצאתי את הזלזול במלחמה שעובר כחוט השני בספר "תש"ח". הזלזול והמרירות בצד התבכיינות מתמדת.  
הכעס שבתש"ח הוא לא של חיילי מלחמת השחרור. הכעס הוא של קניוק המבוגר, של שנת תשע"א. הוא מחבר את תחושותיו מהיום לחיילים הצעירים (ה"מושתנים") של אז. הוא עצמו כותב (בעמוד 23): "אתה חושב ואחרי רגע אתה זוכר רק מה שאתה רוצה".  
= = =
קניוק רצה שזה מה שהקורא יזכור, שיישאר עם הרושם שכך היו הדברים. אבל הם לא היו כך.  
את יורם קניוק אני מכיר, מקריאה ומשמיעה כמתבכיין, קוּטר בעברית. אחד שתמיד יש לו ביקורת ותמיד איננו מרוצה. כאן אפשר למצוא את המפתח לקוּטֶרַיי של קניוק: "הצורך של אבי לכבד רק את הכשלון" (עמוד 37).
הלכתי לוויקיפדיה ומצאתי שקניוק, כיום בן 81, פרסם 28 ספרים וזכה בשמונה פרסים, כולל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב
ואין צורך להזכיר את פרס ספיר. כמה מספריו עובדו לסרטים, מחזות וסידרה בטלוויזיה. אז מה יש לו להתלונן?  
= = =
פרופ' מוטי גולני, היסטוריון, מסביר כי מחקרים העלו שאנשים אינם זוכרים את פרטי קרבות, וכאשר חוקרי ההיסטוריה בודקים את העובדות, הם מגלים רשומון. אולם נמצא, שוותיקי הקרבות מציגים אחידות בתיאורי האווירה.  
על הספר תש"ח כתב גולני: "הספר הזה קשה. אך קריאה קשובה בו תביא את הקוראים במנהרת זמן שאותה כרה קניוק קרוב יותר אל המלחמה הזאת, מאשר מליצות כמו 'מעטים מול רבים' או 'מלחמה עם הגב אל הים'. בעט סופרים בנה קניוק סיפור אווירה מהיותר חשובים שנכתבו על מלחמת העצמאות".  
אני מסכים, שהספר הרבה יותר מעניין מאשר סיסמאות ריקות, שמעלים בטקסים שיגרתיים. אבל בסיפור האווירה הזה שילב המחבר תמונת אווירה שאיננה מתקבלת. איך החייל הפצוע, שאינו מבין לשם מה המלחמה, נמלט מבית החולים, מסתובב בתל אביב ומבקש… לחזור להילחם בנגב? או במקום אחר בהמשך הוא כותב בזלזול "מפני שניצחנו באיזה מלחמת מיקי מאוס".
ומה דעתו על המדינה? "ישראל היא אכן מדינת מתים. היא הוקמה למען מתים" וכעבור עמודים אחדים: "הקמנו מדינה למתים שלא יחיו בה".  
אני חי ואני לא יכול לעבור בשתיקה על משפטים כאלה.  
= = =
בביקורתו על הנעשה היום, הוא קובע: "יש ספרים מטעם. יש סרטים מטעם… צובעים את העבר כך שזה מה שייזכר". מוזר, הרי זה בדיוק מה שקניוק עושה בספרו.
נראה לי שיורם קניוק מבקש ליצור מיתוס. מיתוס איננו אמת. מיתוס הוא אגדה, שעליה מתחנך עם. בספר הוא  ממציא את האגדה שלו ומבסס אותה על עובדות אך מוסיף להן זלזול ומחשבות שלא היו לחיילים. מחשבות שהמציא הרבה שנים אחרי.
יורם קניוק עושה היסטוריה

מעוניינים לקבל הודעה אוטומטית על רשומה חדשה? ציינו את הדוא"ל שלכם בסעיף "שירות מנויים באימייל" (סוג של  RSS) למעלה מצד ימין.

.

 

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • יהודית  On 17 במאי 2011 at 13:39

    אני אמא שכולה.

    בני אורי נרצח בפיגוע בוואדי קלט לפני 16 שנה בהיותו בן 19.
    כמידי שנה שולח הביטוח הלאומי מתנה למשפחות נפגעי הטרור עם מכתב המזכיר לנו שהם חושבים עלינו ובמיוחד זוכרים אותנו ביום הזכרון.

    השנה, קיבלנו את הספר "תש"ח" של יורם קניוק. מדינת ישראל בחרה להעניק לו את פרס ספיר המכובד על הספר ה"חשוב" בו הסופר שואל בין השאר, לשם מה הוקמה המדינה ומה חשבנו לעצמנו כששלחנו לקרב שרידי שואה וילדים קטנים שלא ידעו נשק מהו. ספר כזה בחר משרד הרווחה או מי שקיבל את ההחלטה לשלוח למשפחות שהקריבו את היקר להם למען המדינה. האם מישהו שם טרח לקרוא את הספר המעוות הזה?
    עד היכן מגיעה האטימות? עד היכן מגיעה הבורות? עד היכן מגיע חוסר הרגישות? אני טרחתי לקרוא את הספר והרגשתי כעס עצום ותסכול רב. המלחמה היתה קשה,איבדנו רבים וטובים. אך איזה ברירה עמדה בפנינו? כלום יש מלחמות שאינן קשות? מדוע בוחרים להראות רק את הרע? נלחמנו מעטים נגד רבים לאורך כל הדורות. עשינו את הבלתי אפשרי בכח האמונה והגענו להישגים מרשימים בכל תחום.די לציניות,די לשלילה, די לשנאה העצמית, די לרגשי הנחיתות.
    עם ישראל חי לנצח נצחים למרות יורם קניוק ודומיו!

  • ציפי  On 11 במאי 2011 at 16:46

    יורם קניוק הינו סופר ולר הסטוריון. ככזה מותר לו לכתוב מה שהוא רוצה.
    עם הגיל יש לו גם תובנות שונות.

  • Corinna Hasofferett קורינה  On 11 במאי 2011 at 13:19

    על מה ולמה נדמה לי שאי שם בשעה שכולם ישנים כתבתי תגובה, בעיניים פקוחות דווקא ואויה, היכן היא הקטנה?

    • יאיר דקל  On 11 במאי 2011 at 13:28

      קורינה, בגלל תקלה מחשבית התגובה נתקעה. שחררתי אותה.

  • רני  On 11 במאי 2011 at 12:57

    הייתי ילד גדול אז בתל-אביב. גדול בכדי להבין ילד בכדי לא להיות מגוייס. איש בביתי לא רקד. אני חושב שרוב האנשים לא רקדו. אבא שמע הביט באמא ואמר יהיה קשה וברחוב כבר היו הרבה הורים שכולים. לא היה עבור מה לרקוד. רק שבאוויר הייתה עקשנות שקטה כזו כזה ידע שיהיה קשה אבל כנראה יהיה טוב והייתה אמונה עמוקה במנהיגות ברצינות שלה ובכך שהמנהיגים באמת מתכוונים למה שהם אומרים. קראתי את קניוק הכרתי אותו ואת אחותו בימים ההם. גם את טוני הלה היכרתי אז. האווירה של אז לא מצויה בספרו, תש"ח בכלל לא. אבל למה שתהיה שם? איזה דבר אחר נותר בתל-אביב מאותם ימים חוץ מהספרים הישנים שנזרקים לרחוב כשבעליהם (לשעבר ! ) עוברים למקום אחר.

  • עידית  On 11 במאי 2011 at 9:23

    ואני שמעתי את רבין (בסרט בערוץ ההיסטוריה, נדמה לי, לפני יומיים, מספר את תגובתו לשמע ההודעה ברדיו על ההכרזה על קום המדינה. הוא היה מותש. זה לא עניין אותו. זה לא עניין שם אף חייל. הם סגרו את הרדיו – מבלי שקלטו את חשיבות הרגע והמעמד. כך שלפחות יש עוד מי שמעיד שההכרזה לא עוררה שמחה בעת ההיא.
    ועוד איש שהיה באותו יום לא רחוק מרבין, בקרבות הדרך לירושליים, אמר לי את אותם הדברים.
    אני לא יודעת מה היה בתל אביב, אבל אולי אתה מערבב את הריקודים והשמחה ליום של ההחלטה באו"ם על הקמת מדינה יהודית. וחוץ מזה – הסופר יכול לערבב נקודות מבט כרצונו, של הנער, של הזקן בדיעבד. אני קראתי את הספר בנשימה עצורה.

  • יאיר דקל  On 11 במאי 2011 at 9:00

    לבן זיו ולאסתי – לנכדים שלי נדמה שמלחמת השחרור ומלחמות החשמונאים היו בערך ביחד.
    את תמונת ההיסטוריה הם ואחרים מקבלים מספר פופולרי, שזכה בפרס והוא מאד נפוץ ולא מספרי מחקר מדוייקים ומשמימים. מן הראוי שתהיינה תגובות לספרו של יורם קניוק, כאשר יש מי שיכול להגיב.

    • אסתי  On 11 במאי 2011 at 18:52

      שני דברים:
      1. מההיכרות שלי עם הפלמחניקים שנותרו בחיים – יורם קניוק לא בדיוק נחשב שם כחבר, ובניגוד לנהוג היום, דווקא בגלל זה לא נראה שיקומו ויגידו משהו. בבחינת – אוט אזוי (או איך שלא אומרים את זה ביידיש)

      2. במסגרת עידן הפוסט והפיכת הפרות הקדושות לסטיקים מדממים, גם זה הולך. שים לב לתגובות הנזעמות על דברייך. הציבור אוהב את זה, אז מה משנה האמת. הוא הרי סופר. מותר לו.

  • benziv  On 11 במאי 2011 at 7:06

    בשבילי, יורם קניוק הוא לא היסטוריון, הוא סופר.
    לסופר מותר לכתוב מה שהוא רוצה, מה שהוא מפנטז, מה שהוא ראה וגם מה שחשב שראה.
    וכמובן, שאין זה הספר היחיד על תש"ח ולא מוצאת שדווקא הספר שלו יהיה זה שיכתיב את מה שיזכרו.

    אני, אישית, לא זוכרת כלום מהימים ההם.הייתי בת שנה וחצי ואני מניחה שישנתי היטב שעה שרבים רקדו ברחובות.

    דווקא בגלל זה אני מוכנה לקרוא ולשמוע הכל על התקופה, ויודעת שיש "מציאויות מרובות". ככל שיכתבו יותר – יהיה טוב יותר.

  • אסתי  On 11 במאי 2011 at 6:59

    אמנם לא קראתי את תש"ח, אבל אני מודעת לאמירות של קניוק בשנים האחרונות על מלחמת השחרור בכלל ועל הפלמ"ח בפרט, ואין ספק שהן באות מעיניים של מי שהתובנות האלו גובשו עם השנים. אלו אולי זכרונות מאז אבל פרשנות מעכשיו.
    גם לדעתי הכיוון הזה הוא בעייתי אם הספר מתיימר להיות סוג של ממואר.

  • Corinna Hasofferett קורינה  On 11 במאי 2011 at 1:10

    זו האמת שהוא רוצה בה, היום, יאיר.
    ל"צעירים עלולים לחשוב שזאת האמת" יש היום יותר מדרך אחת להצליב מידע, דעה וידיעה, להכיר ולחשוב.

  • יאיר דקל  On 10 במאי 2011 at 23:57

    לרוני, נכון, זכותו של סופר להמציא את סיפורו ואינו חייב לדייק. זכותו של קורא הספר לחלוק על הסופר ולחלוק את דעתו עם הגולשים, וזאת עשיתי.
    לאחת העם – דיעותיו של יורם קניוק ידועות ובעקבות פרסום ספרו, הוא זוכה למסע יחסי ציבור מאסיבי. אני חושב שהוא מנסה ליצור מיתוס וצעירים עלולים לחשוב שזאת האמת. חבל.

  • רוני  On 10 במאי 2011 at 23:45

    לא קראתי את הספר, אבל לדעתי הוא מסווג כממואר פרוזה, ובכל מקרה, ידוע שהכותב הוא סופר, והפררוגטיבה שלו היא לשקר. מי שרוצה ספרי היסטוריה שלא יחפש אותם אצל הסופרים.
    ואגב, אפילו להיסטוריונים יש הטיות ונטיות. הטענה פה מופרכת מעיקרה.

  • אחת העם  On 10 במאי 2011 at 23:37

    ממש נדהמתי לקרוא את הדברים כי גם לי הייתה תחושה דומה מאוד כשקראתי את הספר . לרגעים היה נדמה לי תוך קריאה בספרו של קניוק שאני קוראת דברים שנכתבים על ידי תלמיד שמנסה ממש "לסחוט" ציון גבוה מהמורה כשהוא מאיים בכך ש"אם אני לא אקבל ת' פרס -את תגיעי למכונית שלך ותמצאי שאין לך אוויר בגלגלים ובכלל כדאי לך להיזהר ולא רק מהלשנה וכו' וכו'".
    כידוע ,יש כיום אופנה של שחיטת פרות קדושות ובמסגרת כזאת נמצאה לקניוק הזדמנות "לקדם" במעין "הפוך על הפוך" בן עניים שמצליח לשעה כ"ספסר מלחמה"- ויש גם פשעי מלחמה נוספים שאיכשהו מצטברים בד"כ בעיקר בצד הישראלי כאילו היה הספר למעין דוח גולדסטון קדמוני. אבל חמורים עוד יותר בעיני אי דיוקים שקל להוכיח אותם ושנמצאים לכל אורך הספר. וכמו בעניין השואה כך גם בעניין מלחמת השחרור- יש סיבות טובות שלא להתפעם יתר על המידה מקריאה של ספרים מרתקים כאשר תחקירים שווים לכל נפש מגלים שהם יכולים להציע תמונות כוזבות שיש מי שעשויים לנצל אותן לניגוח של ישרי דרך.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: