בטיול שורשים רגיל פוגשים קברים, מסיירים באתרים ובמקרה נדיר – גם פוגשים אנשים של פעם. מקרה כזה אירע לתמרה רשף מקרית אונו. היא נסעה עם בתה ונכדתה לטרנסילבניה, שם נולדו הוריה ושם נספה חלק ניכר מאד ממשפחתה העניפה ושם גם קרה המקרה.
שלוש פעמים נסעה לטרנסילבניה. פעמיים היו רגילות והשלישית היתה מלאת הפתעות. אחת מאד יוצאת דופן.
סבתא סרל, בנה והמתלמדת אנוש
"קשה לבטא מה שמרגישים, כשבאים לארץ של כפרים עלובים, צריפים מטים לנפול, בלי מים זורמים ושירותי עץ בחצר, שבה מתרוצצים חזירים בבוץ, ויודעים שזאת הארץ שבה חיו סבא וסבתא וסבא רבא וסבתא רבתא. ביקרנו פה, ביקרנו שם – בתי כנסת, בתי עלמין וגם… את אנושקה". גם לאחר שעבר זמן מן הנסיעה, ההתרגשות קצת חונקת בגרון.
"היה לנו מזל וליווה אותנו כמדריך לאיוש, סובוטניק נוצרי, מאלה שמקדשים את השבת. היהדות שבתה את לבו ובאוניברסיטה כתב דוקטורט על נדידת היהודים מגליציה לטרנסילבניה. בהיותו הונגרי ברומניה, סיפר לנו, הוא חש היטב את שנאת הזרים".
תוך כדי נסיעה במכונית המקרטעת של הוריו, גילו תמרה ולאיוש ששניהם מאותו הכפר. כלומר, סביהם היו בכפר שרמש. מקום שרק יוצאי הונגריה יידעו לבטא אותו נכון…
"אני יכול להביא אתכם אל דודה אנוש, שעוסקת בתפירת שמיכות בשיטות הישנות", הציע הנהג המדריך. ההצעה היתה מאד מסקרנת, כי סבתה של תמרה, התמחתה באותו כפר בשמיכות פוך וצמר.
כשהגיעו ולאיוש אמר לדודה הקשישה, כי האורחים מישראל, הגיבה זו בשיא הטבעיות: "יהודים מישראל? גב' פישר מור לימדה אותי את העבודה הזאת". האורחות פרצו בבכי נרגש, כי נפלו בדיוק על חניכתה של הסבתא.
אנושקה בת השתים-עשרה היתה תלמידה טובה בבית הספר והכומר הפציר שתמשיך בלימודיה. אמה נזקקה לעזרה בפרנסה לשבעת ילדיה והחליטה לשלוח את הילדה לעבוד אצל ידידתה היהודיה המבוגרת, שעסקה בתפירת שמיכות. הילדה התגוררה בבית המשפחה היהודית ושימשה עוזרת וחניכה כאחד – בצד עבודות הבית למדה את תעשיית השמיכות. "כל חיי עבדתי בתפירת שמיכות וממנה הפרנסה שלי, מגברת פישר".
לקראת הנסיעה, בתקווה לאתר מקומות הקשורים בהיסטוריה המשפחתית, הצטיידה תמרה בכמה תמונות משפחה ישנות. באחת מהן נראית סבתא סרל פישר וליד השולחן, הנערה. אנושקה בת השמונים פלוס הסתכלה בעניין רב והגיבה בלי היסוס: "לא רואים שזאת אני בתמונה?" ואז הראתה את המזנון ובו, מאחורי הזכוכית, בין כלי החרסינה, תמונה של הזוג פישר ביום חתונתם. תמונה, שנתנו במתנה למזכרת לעוזרת הצעירה.
אנוש כיום: ממשיכה לתפור
"כשעבדתי, אחד התפקידים שלי היה לנקות כל בוקר את המזרונים ומצעי המיטות מפרעושים. מפעם לפעם מצאתי מטבע בין המצעים. הלכתי לגברת והחזרתי לה את המטבע. סיפרתי לאמי שפעם מצאתי טבעת ופעם מטבע, ואמא אמרה לי שככה בודקים שאני ישרה"…
לכבוד האורחות פתחה את מסגרת העץ הגדולה, שעליה היא תפרה שמיכות והדגימה כיצד עשו אז את המלאכה. נראה שבכפרי טרנסילבניה עדיין תופרים כך גם היום. בידיה היתה מחוגת עץ גדולה, שבקצה מחובר גיר לקישוט השמיכות בתכי תפירה. "קבלתי את זה מהגברת, כשהיא עזבה אותנו בשנת 1935. קחו את זה במתנה", והושיטה לנינה את המזכרת מסבתא-רבא שלה.
היום מוצגת המחוגה על המזנון הגדול, מזכרת מדורות עברו.
עניינים יומיומיים / יאיר דקל 
תגובות
יש אומרים שהאדם מתרגל לראות את העולם דרך המשקפיים של משלח היד שבו התמחה. ומכאן אולי צומחת תגובתי לסיפור המופלא שהואלת להביא בפנינו :
גב' פישר אולי לא השתמשה בביטוי "לרלינג" אבל ביטוי זה הינו חלק ממערך חינוכי שאותו מתאר למשל גם חיים סבתו וניתן לכנותו כחינוך על ידי "שולייאות". כיום ,הרימו מערכות חינוך ורווחה רבות את ידיהן מליזום ולפקח על קשרים של שוליאות. ולי נראה כי ויתור זה עלול לגרור החמצה של הזדמנויות חינוכיות מעניינות ורבות .לי עצמי שיחק המזל להיתקל באופן אישי ב"מייסטר" עוד כשהייתי נערה ואני זוכרת לו לטובה את השקיעים מה"שולייאות" שלי. ויותר מכך אני זוכרת כיצד חמי המנוח שניהל את "החשמליה" של ה-DSW [השם המנדטורי של מפעלי ים המלח]סיפר על פנחס ורכזון שלימים הפך להיות פרופ' פנחס אמתי והיה בתחילת דרכו נער-שוליה בחשמליה. גם הסיפור על המטבע מוכר לי – אבל באופן קצת שונה :אם השוליה המנקה לא מצא די עוז לבוא ולהביא את המטבע הוא נענש גם אם השאירו במקומו – כי נראה בכך אות ומופת שהניקוי לא היה יסודי! ואני מקווה שאולי עוד יחול מפנה ובמערכת החינוך יגדל הביקוש למפעלי שוליאות מבוקרים ומגובים ותהיה בכך ברכה חינוכית!