נפשות או דמויות מחפשות מחבר

בתיאטרון גשר מציגים את המחזה "שש דמויות מחפשות מחבר" – מחזה קלאסי מאת לואיג'י פירנדלו, חתן פרס נובל מסיציליה.
המחזה תורגם במקורו כ"שש נפשות מחפשות מחבר" מאת לואיג'י פירנדלו ואילו   רועי חן, שעיבד את המחזה לגירסה חדשה, קרא לו "שש דמויות מחפשות מחבר" והסביר כי ביקש להבחין בין התרגום המקורי ובין העיבוד החופשי שעשה למחזה.  "אני אוהב את פירנדלו, כי הדמויות שלו משקרות. הן משקרות זו לזו, לעצמן, וגם לי" – הסביר המעבד.
ימים אחדים לפני ההצגה, מצאתי בספריה עותק בלוי ודהוי של החוברת המקורית של "שש נפשות מחפשות מחבר", שנכתב ב-1921 ויצא לאור בעברית ב-1984 בהוצאת "ספריית התיאטרון" של בית צבי בתרגומה של עדה בן נחום. קראתי בעניין רב את המחזה, למרות שסטודנטית למשחק או במאי של להקת חובבים סימנו משפטים בצהוב וכחול ומחקו בעפרון פסקאות שלמות.
במחזה מעמיד פירנדלו זה מול זה – את ה"מציאות" (דמויות, המחפשות מחבר שיכתוב את הסיפור שלהן) ואת ה"תיאטרון" (במאי ושחקנים).
ציפיתי לראות את המחזה בתיאטרון גשר – על במה, תפאורה ושחקנים שמביעים את המחזה. זאת, לעומת קריאת מחזה "יבש" שבו הוראות בימוי קרות, כמו "מנהל הבמה מוחא כפים כדי לקרוא להם לסדר" או "הבמאי מתבונן בשעונו" ו"הלחשן חוזר שוב לקריאתו". נכון, הדמיון שלי, הקורא, אמור להשלים את הרפליקות של השחקנים, אבל המופע על הבמה – עדיף עשרת מונים.
כשהחלה ההצגה בתיאטרון גשר ביפו, לא הכרתי בתחילה את הסיפור. רועי חן הפך את הסדר, הוסיף רפליקות קצרות ומשעשעות והוסיף חיים למחזה הקלאסי. מי שהתעלה על עצמו היה הבמאי (ומייסד התיאטרון) ייבגני אריה, שהצטיין בעבר בבימוי מחזות עם "רעש וצלצולים" והפעם נראה כמשתעשע ב"שחקנים" וב"דמויות". כמו עשו המעבד והבמאי יד אחת כדי להפוך את המחזה הרציני, הפילוסופי משהו, לשעשועון. לא שעשועון קל וחביב, אלא מחזה שאינו מניח לנו, הצופים, להיתקע ברעיונות מופשטים. הוא מצחיק, מבדר ומשעשע וזה, מבלי לאבד את הרעיונות של פירנדלו. נראה לי כהישג לתיאטרון גשר.
הסיפור של "שש נפשות מחפשות מחבר" יוצא דופן:

הבמאי יבגני אריה

בתיאטרון נערכת חזרה למחזה חדש. לפתע מתפרצת אל הבמה משפחה מוזרה: אב, אם, ארבעה ילדים וגם מדאם פּאצֶ'ה בעלת חנות בגדים, שהיא גם בית בושת. הדמויות מחפשות מחבר שיכתוב את סיפורן, כדי שישמש כמחזה בתיאטרון. הסיפור: האב גירש את אשתו כאשר בגדה בו עם מזכירו. המזכיר מת והמשפחה התדרדרה לעוני. האב חזר ולקח את אשתו לשעבר ואת ילדיו וילדי המאהב. האב הולך למדאם פאצ'ה, כי הוא מחפש זונה ובחדר האחורי של החנות הוא שוכב עם בתו החורגת. כך, בקצרה.
כאשר ה"במאי" מנסה לביים את הסצינה של האב והבת עם ה"שחקנים", צוחקות מהם ה"דמויות" כי התיאטרון איננו דומה למציאות.
פירנדלו המציא "מציאות", שאיננה קיימת, והרכיב עליה "תיאטרון" והותיר אותנו עם התהייה – מהי מציאות אמיתית, כאשר כל אחת מן הדמויות מספרת אותו סיפור בדרך שונה לחלוטין; ואיך התיאטרון מציג את המציאות ומעבד אותה; ואיך הצופה יכול לברור אמת מתוך השקרים והעמדת הפנים של כל אחת מהדמויות.
ישראל דמידוב, ה"במאי",  הוא שחקן מן הטובים ביותר שיש בארץ. בתוכניה גיליתי, שדמידוב, יליד טשקנט, קיבל תואר מהנדס בנין לפני שפנה לתיאטרון. משה איבגי, אבי המשפחה של ה"דמויות", מציג את האמינות דווקא של הישויות הלא-קיימות. ה"בת החורגת", הזונה, נטע שפיגלמן נחשפת בצורה ששחקניות רבות אינן מסוגלות לה. הברקה של תפקיד – יובל ינאי כ"מדאם פּאצֶ'ה" הגרוטסקית.
רועי חן הוסיף לי פרשנות מעניינת, שלא ראיתי כשקראתי את המחזה המקורי: "כל המפגש עם הדמויות הוא, למעשה, הזיה המתרחשת במוחו של הקודח של הבמאי".
נראה לי שהמחזה הזה הוא גם הזיה, המתרחשת בעיניו של הצופה.

סופו של כלב
טל בשן, עתונאית ותיקה, חוזרת למעריב כעורכת מגזין "להיות להורים". פגשתי אותה והיא סיפרה על כלבה המנוח: "כשהזדקן, נהייתי אדם-נחיָה לכלב עיוור".
אורו עיני.

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • benziv  On 30 בספטמבר 2010 at 3:32

    הפוסט שלך מרתק.
    גם הסיפור אודות המחזה הכתוב והמשוחק, וגם הערת הסיום שאהבתי במיוחד.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: