בגני תקוה מחלקים ספרים

לפני יותר מחודשיים כתבתי על "הספריה החופשית" בגני תקוה.  סיפרתי, שהספרנית בספריה הציבורית, נחמה ירון, יזמה מבצע: המועצה המקומית מציבה ארוניות קטנים בגנים ציבוריים, ובהם מוצגים ספרים. כל הרוצה – יבוא, ייקח ויקרא. אם ירצה יחזיר.
כשכתבתי את הסיפור, היה המבצע בחיתוליו. השבוע הלכתי אצל נחמה ירון לשמוע מה קורה.
ששאלתי, אורו עיניה: "המבצע זכה להצלחה יוצאת מן הכלל. יש תגובות רבות מאד. אנשים לוקחים ספרים ואנשים מחזירים ספרים ומביאים ספרים, כולל ספרים חדשים לחלוטין".
אה, קשה להאמין שהכל כל כך טוב…
נחמה ירון מודה: "יש גם כאלה, שרואים את הארוניות בגינות הציבוריות כמקום להיפטר מן הספרים. הם רואים את זה כמו מיכלי איסוף הנייר או, להבדיל, העגלות הגדולות לאיסוף גזם. אנחנו דואגות לסלק את הספרים שאינם ראויים. אבל מספרם של אלה בטל בששים.
"וגם היה מקרה אחד של ונדליזם – מישהו שבר את ארונית הפלסטיק. מקרה יחיד. הארונית תוקנה ומתפקדת".
הספריה החופשית בגני תקוה היא, כרגע, יחידה בארץ וזכתה לתגובות מצויינות גם מספרנים בספריות אחרות, "אבל אני לא יודעת אם מישהו העתיק את הרעיון".
השאלה המתבקשת: כמה מחליפים ספרים? "אנחנו לא יודעים וזה גם לא חשוב".
למעשה, אי אפשר למנות את האנשים, שבאים כרצונם, נוטלים ספר והולכים. אבל מספר הספרים אינו קטן וספרים כמעט-חדשים מגיעים אל ארוניות הפלסטיק מדי יום.
עוד זמן קצר המפעל ייסגר זמנית. בימי החורף והגשם, אי אפשר להשאיר את הספרים בחוץ. באביב הבא, יחזרו הספרים אל הארוניות.
עוד אנחנו מדברים, נכנסה מורה לספריה והתלוננה: "עובדים עלינו ולוחצים עלינו, שנכריח את התלמידים לקרוא. מכריחים אותם לכתוב יומני קריאה וזה עול על המורים".
התגובה של נחמה ירון היתה הפוכה: "טוב מאד, שיקראו!"
מתלוננים, שהנוער אינו פותח ספר. הופתעתי, כשבדקתי ומצאתי את הנתונים, שפורסמו לקראת שבוע הספר האחרון: בכל שנה יוצאים לאור בארץ ‎4200 כותרים חדשים ובכל שנה נמכרים כאן ‎34 מיליון ספרים, מחציתם ספרי קריאה, ספרי עיון ואנציקלופדיות.
הנוער לא קורא, אז מי קונה את כל הספרים האלה?
יצאתי מן הספריה ועברתי פעם נוספת ליד ה"ארונית". הסתכלתי בספרים ועיני ננעצה בכריכה של הספר יריות באויר מאת אהרן בכר. מיד שלפתי את הספר – אוסף כתבות בעתון, שיצא לאור אחרי מותו של המחבר, שהיה עתונאי בכיר בידיעות אחרונות. בשנותיו הראשונות ככתב בבית המשפט, ישבנו שעות רבות במזנון וריכלנו עם עורכי דין ועם קולגות. כשמישהו הזמין אותו בצהריים לכוס קפה, נהג להשיב "אני חבית קפה מהלכת"…
הספר הזכיר לי ימים רחוקים. לקחתי לקרוא (ואחר כך להחזיר לארונית).

סיפורו של ספר
מצאתי ביומנו של מאתר הספרים, איתמר לוי: "דבר כזה עדיין לא קרה לי. בלי לשים לב, שלחתי לרותי את הספר אוקסן וניקולט, שאותו הזמינה ממני, אך לא הבחנתי כי בספר יש הקדשה שלה ושל בעלה לאחד מחבריהם באפריל 1967"…

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • benziv  On 29 בספטמבר 2010 at 16:43

    היי יאיר!
    והלוואי שבמקומות רבים יעתיקו את הרעיון הגאוני הזה!
    ד"ש.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: