איש נרצח איש לא קם

ב"פרלמנט" של יום ששי, השיחה היתה על לאנס וולף. אדם, שנחבט בראשו ברחוב על ידי נער שיכור, שכב מוטל כשעה על המדרכה ואיש לא הזעיק עזרה עד שמת. פעם ידענו, שזה עלול לקרות בניו יורק, עיר החטאים. שם כל אחד נשמר לנפשו. שם עזרה לזולת הינה בבחינת בל ייראה. אבל אצלנו? כאן כל ישראל ערבים זה לזה…
שוריק, תושב קבע בבית הקפה, לגם מן האספרסו והעיר: "לא רק אצלנו יכול להתבצע פשע בנוכחות אנשים ואיש לא ינקוף אצבע. ברצלונה, למשל".
ראית רצח בברצלונה?
"לא רצח. סתם עבירה קלה. אבל השווֶה הוא באי-תגובת האנשים.
"הייתי ברכבת התחתית, בקרון מלא אדם. לידי ישבו שלושה זוגות של נורדים. שוודים, או אולי הולנדים. שלושה גדולי קומה ונשותיהם והם דיברו בשפה לא מובנת. לפתע, היתה תכונה ושניים מהם תפסו בכוח מקסיקני קטן, ואולי פרואני. הבנתי שהוא כִּייס אחד מהם. תופעה נפוצה בברצלונה".
"כן, גם אותי כייסו שם" – נשמעה הערה ליד השולחן.
"הנורדים האלה נאבקו עם הכייס הקטן, ואז הופיעה זוגתו של הכייס וגם היא ניסתה לחלץ אותו מידיהם ולא הצליחה. וכאן, אני, שוריק, נכנסתי לתמונה.
"נעמדתי בין הדלתות הפתוחות של הקרון והתחלתי לצעוק – ואתם יודעים שיש לי קול רם – 'פוליציה, פוליציה'. אולי זה 'משטרה' בספרדית. עמדתי בדלת והיא לא נסגרה.
"עברו כמה דקות, התחתית לא זזה ממקומה, כי אידיוט אחד – זה אני – עמד בדלת. המשטרה לא הגיעה, אלא פקח של הרכבת והוא לקח תחת חסותו את הכייס.
"הנורדים נרגעו וגם אני. נזכרתי במקרה הזה, כי אף אחד מעשרות הספרדים, שהיו בקרון, לא התערב. רק התיירים והישראלי".
אתה רוצה לומר שהתדרדרנו להיות ככל העמים?
"אולי".
אגדת להיטון
אורי אלוני הגיע לסוכנות עתי"ם (עתונות  ישראלית מאוגדת) כעתונאי צעיר, בוגר בית הספר הטוב ביותר לעתונות באותה תקופה – העולם הזה. אני זוכר, שאחד הסיפורים הראשונים שהביא, היה משוק רוכלי הירקות בתחנה המרכזית. הוא גילה שהרוכלים מחברים גומיה לזרועות הכף, שעליה הונחו הירקות לשקילה, כך שהיא היתה מושכת אותה מטה למשקל גבוה האמיתי.
היום זה סיפור שיגרתי שכל עתון מקשט בו את עמודי הסיפורים. אז, גילוי כזה – בצרוף תצלום שאורי הצליח לצלם –  היה חריג ויוצא דופן. סוכנות החדשות, ששירתה את עתוני הבוקר המכובדים והכבדים, לא העבירה את הידיעה במכשירי הטלקס. אורי נתבקש להביא ידיעות יותר סולידיות , שחותם "דובר המשטרה הודיע" – נמצא עליהן.
לימים, עזב את עתי"ם ועבר לעתונים אחרים עד שיסד את להיטון המיתולוגי והיה עורכו ברוב שנותיו של השבועון.
בשבוע שעבר, הצעיר בעל ה"בייבי פייס" חגג שבעים. הזמן, לא להאמין, רץ ומהר.
זמרים, אמנים, כותבים נאספו על שפת הים של ראשון לציון, וידידים ובני משפחה (שתי בנותיו ושני בניו של אורי ותשעה נכדיו) ורחל שיש, "האשה שאתו", ארגנו בחשאי במשך שלושה חודשים את מסיבת "אלה הם חייך" לחתן המסיבה הנרגש. כשעלה על הבמה, שלף מן הכיס פתק מוכן והראה לכולם: "לא ידעתי. אבל חשדתי".
בלט בין האורחים בהופעתו אבי עופרים, שמתגורר בגרמניה ובא לבקר בישראל מעת לעת. במשך כל השנים נעלם מעיני והנה הוא עם גיטרה ושר בקול חם. כמו פעם.
מסיבה של זכרונות.

אבי עופרים לקח גיטרה: קולו השתפר צילמה ענת לביא

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • רון  On 6 בספטמבר 2010 at 16:13

    1. איך אתה משווה אי תגובה לרצח ברחוב עם כייס קטן בתחתית?
    2. נזכרתי בימים הטובים של להיטון והופתעתי מהשינוי המדהים של אבי עופרים. את אשתו שומעים ורואים והוא באמת נעלם מן הבמה.
    3. ברכות לאורי, שכבר מזמן איננו ילד.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: