הרכבת לא טסה – היא מתחם בילוי

בגן הילדים שרנו "בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת" ולא ידענו שמסילת הברזל בארצנו נחנכה ב-1892 ודרכה היתה מיפו לירושלים.
אחרי שסיימתי את גן הילדים, ראיתי את מחסום הרכבת עוצר את התנועה בכביש פתח תקוה ליד בית הדר. לא ידעתי אז שהרכבת ממשיכה ליפו. אבל זה היה מזמן מזמן ומאז, עשרות שנים התחנה ביפו מושבתת. אפילו לא זכרתי את קיומה. עד שידידי, גלבוע, הזמין אותי לקפה של בוקר ביום שמש אביבי.
נסענו למתחם הרכבת, בין מה שהיתה מנשיה לבין יפו.
תחנת הרכבת קמה לתחיה. בצעדים מהוססים אמנם – פה ביתן ושם ביתן כבר הושלמו אך בין הבליינים, קבוצות פועלים ממשיכות בעבודה והופכות ביתנים נוספים למסעדות, בתי קפה וחנויות.
השחזור נעשה בחומרים של אז – טיח חום, אבני כורכר ואבנים מסותתות מרכיבות את החלונות המקושתים. פסי הברזל הוחזרו והם מובילים לשום מקום ושני קרונות עתיקים שופצו, שוחזרו והם עומדים על הפסים, ממתינים להשלמת התפאורה הפנימית. את הביתנים משחזרים על פי תמונות ומפות בדיוק רב, בצבע חום-כורכר, כשחומרי הבניין הם הטיח של המאה הקודמת או לבני טיט. משקופי החלונות מעוגלים והמתחם כולו מזכיר את הימים שהרצל יצא מכאן לירושלים.
המתחם משוחזר ומזמין. ואנחנו באנו.
כמה עצים עוטרים את המתחם, שבו פזורים בנייני המשרדים לשעבר ומחסני הרכבת והמכס. כסאות של בתי קפה פזורים ברחבה וחנויות אחדות כבר נפתחו והאחרות נמצאות בשלב השלט: "כאן תהיה"…
בצד ביתן ארוך, רב-דלתות עץ חומות, עומדים בשורה ארוכה דוכנים אחידי צורה, כולם על גלגלים ובעלי מסגרת ברזל ושבכות עץ. זה השוק העתידי.
אחרי שתיית הקפה – יש כבר מבחר של בתי קפה – אפשר לסייר בחנות הספרים, להיכנס לחנות המזכרות, לבקר בחנויות הבגדים והנעלים והמבחר יילך ויגדל. בחרנו לעלות לקומה השנייה בבניין הנהלת התחנה לשעבר, לגלריה שבה תערוכת תמונות "ימי כסית" של צלם העתונות הוותיק צחי אוסטרובסקי. דמי כניסה לתערוכה – 20 ש"ח. זה הרבה יותר זול מאשר להיכנס בחינם לחנויות המזמינות למטה ולשלם דמי יציאה גבוהים כשיוצאים עם השקיות המלאות…
בדברי ההסבר מצאתי שחלק מהמתחם היה אחוזתם של בני משפחת הוגו וילנד הטמפלרית. כשהוקמה תחנת הרכבת הם עזבו את המושבה הגרמנית ועברו לגור בלב הפרדסים שליד יפו. בשנת 1902 פתח וילנד עם שני בניו מפעל לייצור מוצרי בטון והם הכירו לארץ-ישראלים (הפלשתינאים?) את הצמנט! היום, המלט הוא בסיס הבניה בארץ. 
אחרי מלחמת השחרור שימשו מחסני הרכבת את צה"ל ואחר כך גם הוא נטש את רוב השטח והביתנים במתחם התחנה נותרו ריקים ומתפוררים. כשהגענו לביקור, ראינו חיילי צה"ל הולכים אל מוזיאון-בתי-האוסף-לתולדות-צה"ל, ששוכן ליד התחנה המתמחזרת.
נשוב אל תערוכת הצילומים, שמחזירה אותי לימים שהייתי משוטט צעיר ברחוב דיזנגוף ומביט בערגה אל קפה כסית, שבו ישבו כל המפורסמים (את המלה סלבס טרם הכירו). יגאל שתיים אצר את התערוכה וליקט מתמונותיו של צחי אוסטרובסקי. אחת התמונות הראשונות – גולדה מאיר ודוד בן גוריון יושבים בהבעה אחראית, כמעט קודרת, כדי להצטלם לאיזה סרט נשכח. על ידם, בניגוד בולט, משה דיין מחייך ומפעיל את מלוא קסמיו על ביאנקה היפהפיה, לימים ביאנקה ג'אגר. באותו מקום נראה היריב הפוליטי והמבקר החריף ביותר של בן גוריון ומשה דיין – אורי אבנרי הצעיר. הוא יושב בחברתה של מנדי רייס דייויס, שבאה לישראל מבריטניה אחרי שערוריית פרופיומו (מי זוכר…).
חצקל איש כסית, רחב המותניים, עומד ומטאטא את המדרכה ולא הרחק ממנו מככב אורי זוהר הצעיר בבגד ים במלוא תלתליו (בסרט מציצים) כשגבי עמרני נושא אותו על כפיים.
הרב רפאל הלפרין, כשהיה צעיר ולא רב, מנפח שריר ולא ידע שלימים יפתח רשת חנויות. ירון לונדון, כמעט נער, יושב באולפן ליד מיקרופון גדול. תמונות אחדות אחרי כן – מוטי קירשנבאום הצעיר, בתלתלים כהים ובמשקפי קרן עבים בחדר העריכה בטלוויזיה. גם חיים יבין נמצא בתמונה. כמה השתנו הללו! הם משמשים לי כמראה – כמה אני השתניתי.
שחקן-בדרן בשם דוד גולדנברג נראה בפנים תמימות, לפני שהחליף את שמו לדודו טופז.
תערוכה מקסימה לזכר ימים יפים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: