מה שהרצל תכנן לנו

ועד כמה המציאות שונה מ"מדינת היהודים" שכתב

תיאודור הרצל (בנימין זאב) נולד בבודפשט ב-2 במאי לפני מאה וחמישים שנה. לקראת יום העצמאות, חזרתי לקרוא את המניפסט שכתב, מדינת היהודים. 49 עמודים בסך הכל, כתובים בשפה מליצית, מיושנת ובה תחזית אוטופית לחלוטין. בכל זאת משעשע לגלות פה ושם פסקאות אקטואליות, שהרצל כתב כשהגה את רעיון מדינת היהודים ואף לא ידע אם היא תקום בארץ ישראל.
הדברים כאן מצוטטים (במידת האפשר) בלשון התרגום המיושן.

הרצל: מה שהוא לא חזה

הרצל מתחיל את ספרו, מדינת היהודים, במשפט: "הרעיון, שעליו אדבר בספרי זה, הוא ישן נושן: לכונן ארץ מושב לבני ישראל".
הרצל לא ידע מה יהיה מצבנו היום, כשציטט את מונטסקיה: "הדמוקרטיה תצלח רק בהיות דרכה ישרה". ומוסיף ומביע את דעתו שלו: "אינני מאמין בישרת דרכנו המדינית, יען כי לא שונים אנחנו מכל העמים… בהנהגת המדינה אין כל שאלה פשוטה, שאפשר להשיב עליה ב'הן' ו'לאו'. גם יצר לב ההמון רע מלב בחיריו בבתי המחוקקים, כי הוא מאמין בכל כזב ודבר הבל ואוזניו קשובות לכל פושק שפתים. באספת העם אי אפשר לכלכל במשפט את דברי המדינה".
שפתיים ישק הרצל זה. המון הבוחרים, שמעתם?
כשפרסם את המניפסט הזה בברלין ובווינה ב-1896, כשנה וחצי לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון, קבע חוזה המדינה: "קטני המוח יחשבו את התנועה הזאת ליציאה שלמה מעולם התרבות וההשכלה אל מדבר שממה. אך שקר הדבר; כל עיקרה של היציאה אינה אלא מולדת התרבות, והיא לא תורידנו למדרגה שפלה, כי אם תובילנו בדרך העולה למעלה, להשכיל".
מאידך הוא טעה, כשחשב שיציאת יהודי אירופה תסיג את האנטישמיות לאחור: "היהודים יעזבו את הארץ כרֵעים מכובדים, ובשוב אחדים מהם לאחר איזה זמן, יקבלום בכל הארצות הנאורות". טעה, טעות, טעינו, טועים – אמרו הגששים.
עם זאת היה ריאליסט וכתב על היהודים, אשר יסרבו לצאת את ארצות הולדתם: "הנני חושב את טמיעת היהודים ללא אפשרית… בארצות, אשר לא הורע עוד מצב אחינו כל כך, רק אחרי אשר תבוא גם אליהן הרעה בשעת פתאום – יאמינו לי. וככל אשר תאחר האנטישמיות לבוא, כן תרבה וכן תחזק ותפרוץ בשאון וקצף"…
 והוא השלים את תחזיתו הנוראה במלים: "משפטי זה נוסד על ההגיון הישר ואיני צריך לראיות".
לבן גוריון מייחסים את האמירה, שאויב מבחוץ מחזק את אחדות העם בישראל. הרצל, מסתבר, הקדים: "עם הננו – ושונאינו יעשוּנוּ לעם גם למרות חפצנו. בצר לנו, הננו נעשים אגודה אחת ומרגישים לפתע פתאום את כוחנו כי רב הוא".
הרצל ראה בחזונו עם נבחר, עם מוסרי מאד: "אם יש בין אלה אנשים, אשר אך טובתם לנגד עיניהם והינם דואגים רק לשלום עצמם, וחוששים להפסד ממון וחסרון כיס – את אלה אתעב מעומק לבי". כאן המקום להביא את תיאור המנהיג שיהיה לעם הנבחר: "בקבלו עליו את ההנהגה, יתחייב המנהיג להבעלים (לציבור – י.ד.), כאילו היתה אמנה ביניהם… על המנהיג להיות נזהר לבל יתרפה במלאכתו, ועתיד הוא לתת את הדין אם לא ימלא את חובתו, אשר קבל עליו… המנהיג הזה לא יתכן, כמובן, שיהיה איזה איש פרטי… בהיחשבו למבקש טובת עצמו – תעב נתעבנו".
מן המפורסמות הוא, שהרצל היה סוציאליסט והציע לקיים יום עבודה בן שבע שעות, או במלים שלו: "הזמן הקצוב לעבודה הוא שבע שעות!  לאיש, אשר ידבנו לבו לעבוד יותר משבע שעות, יוסיפו על שכרו כמחיר עבודתו". 
הרצל מדבר על הקמת לשכות עבודה ציבוריות, אשר יספקו פועלים לדורשיהם ומוסיף: "הקבלן החופשי יוכל לבקש לו גם כן פועלים כאשר ימצא כטוב בעיניו, אך יכבד ממנו לעשות כזאת. האגודה תעצור בעד המורדים, אשר יתאמצו להכניס עובדים שלא מבני ישראל, תאסור את סחורתם וגם תשים מכשולים אחרים על דרכי עסקיהם"…
חוסר הסובלנות הישראלי לא נמצא בחזון של מניפסט "מדינת היהודים". שם נאמר: "הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ".  גישה רומנטית זו היתה גם בשירו של זאב ז'בוטינסקי: "שם ירווה לו משפע ועושר בן ערב בן נצרת ובני". שיר שהפך להמנון בית"ר.
בהמשך מנבא בנימין זאב: "כל איש יחיה שם באמונתו, גם חוקרינו, יקירי הרוח, אשר לא יסופו מקרבנו, המאירים נתיבות חדשים לבקרים ברוח בינתם. באמונתם יחיו". 
במלאות 62 שנה למדינת ישראל, מתאים להביא את סיום הספרון, שהיווה מפתח לציונות: "היהודים החפצים יבואו אל המנוחה ואל הנחלה! ומעשה ידינו, אשר נפעל שם לאושרנו והצלחתנו,יהיו לאות ולמופת לתהילה ולברכה בקרב כל הארץ".       

בפרויקט בן יהודה אפשר לקרוא גם את הספר "תל אביב" (אלטנוילנד) בתרגום נחום סוקולוב
 

 

מודעות פרסומת
Trackbacks are closed, but you can post a comment.

תגובות

  • נוי  On 18 באפריל 2010 at 12:22

    מי שתרגם את מדינת היהודים אהב את הפועל "תעב". היום אנחנו לא מרבים להשתמש בו, אבל המתרגם האלמוני מצא בדיוק את המונח המתאים.

    ציטוט: "אם יש בין אלה אנשים, אשר אך טובתם לנגד עיניהם והנם דואגים רק לשלום עצמם, וחוששים להפסד ממון וחסרון כיס – את אלה אתעב מעומק לבי".

    אכן חלקים נכבדים בכנסת מעוררים רגשי תעוב והרצל לא היה אוהב את מדינת ישראל, בייחוד לא את זו של היום.

    ציטוט: "המנהיג הזה… בהיחשבו למבקש טובת עצמו – תעב נתעבנו".

    בתקווה שאולמרט אכן ייתן את הדין.

  • ע"ה  On 17 באפריל 2010 at 20:21

    מדהים לקרוא פסקה שמוקדשת ל"דיבאט" על העניין של עובדים זרים וכמו יוצקת באוזנינו את אותה אמיתה שאין בעצם חדש תחת השמש והדברים שמשתנים הם רק …ריחות וטעמים!

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: