מותר לי או אסור לפרסם בבלוג

לאחרונה הגבירה המשטרה מסע של איסורי פרסום, והמגיפה פשטה בכל המחוזות. שוטר חמור סבר מתייצב אצל השופט ובידו תיק קרטון והוא מגיש דף נייר – בקשה לצו איסור פרסום: "אנחנו מבקשים לאסור את פרסום המידע, כי הדבר עלול להפריע לחקירה". השופט מציץ בניירות וחותם "כמבוקש".
זה, בערך, התהליך שהייתי עד לו בימי ככתב בבית המשפט. אני מניח שכך זה מתקיים גם היום. אלא שאני התבגרתי וגם הזמנים השתנו. יש אינטרנט. אם המשטרה לא שמה לב – יש אינטרנט. כל מיני צווי פרסום שווים כקליפת השום או כערכו של הדף שעליו שרבט השופט את הצו. ערכם מועט מאד.
המשטרה מעבירה את הצווים אל מערכות החדשות של אמצעי התקשורת הרשמיים. אני, אינני כלול ברשימה זו ואינני יודע מה אסור לפרסם. לפיכך, אני בבעיה.
מפעם לפעם נוחתים בתיבת הדוא"ל שלי מידע וגם תמונות וסיפורים. חלק מהדברים חשודים כאסורים לפרסום. איך אני יודע? כי אני לא רואה את התמונות/הסיפור או הפרטים בעתון שאני קורא ולא שומע את זה ברדיו ואף לא בטלויזיה. לא מגלים לי. רק באינטרנט זה גלוי.
ואז, כאשר הגיעה אלי סידרת תמונות של יעקב אלפרון, שפוּצץ במכוניתו (תמונות שלא נעים לראות) או, להבדיל, תמונות עירום של בר רפאלי, לא ידעתי אם מותר להפיץ אותן לחברים או שאני צריך להקליק "דליט" כדי שלא אהיה עבריין. שמא יש צו איסור פרסום?
בדרך זו קבלתי גם את תמונתה של החיילת שנישק חיים רמון (לפי הכתובת, אנחנו שכנים ואולי אפגוש אותה בקניון) וא' מבית הנשיא נראית מצויין במסיבת עתונאים ויש עוד ועוד תמונות וכתבות אסורות, שכמהות להתפרסם. כך, עו"ד ארי שמאי נאסר לפרסום ופנה לבית המשפט ודווקא ביקש פרסום.
כאשר הגיע אלי בעבר הרחוק דוא"ל: "שמעת שיש חקירה משטרתית יותר בכירה מאשר איציק מרדכי? אתה יודע משהו?" – לא ידעתי במה מדובר. כמה מיילים זריזים הביאו לי את הידיעה: משה קצב נחקר. נדהמתי ולא העברתי. לא האמנתי שהמידע נכון ואני משתדל לא להפיץ בדיות. ואולי אז זה היה אסור לפרסום…
התמונות ממשיכות להגיע. באחרונה הביא הדוא"ל תמונות של שניים מן הנערים הנאשמים באונס ילדה במשך שלוש שנים. מישהי כעסה וכתבה, שהפרשה החלה בתיכון היוקרתי ליידי דייויס וצירפה תמונות ברורות וחדות של שניים מן הנערים. האם אני רשאי להעביר את התמונות או עלי לגנוז אותן בשם איזה צו עלום? תיק"ו.
השאלות הינן רטוריות. שום אדם בר דעת, ובוודאי לא עתונאי, לא יעצור בתיבת המחשב שלו את המידע המרגש כל כך ואת התמונות המסקרנות, החדשותיות. אף אחד לא יעמוד בפני יצרו לספר לכל העולם: "ידעתי קודם", ואולי גם ינמק: יש בזה עניין ציבורי!
ואז – מה ערכו של צו לאיסור פרסום? הוא נועד רק לאלה שאינם "מקושרים" או בפני אלה שכלל אינם מתעניינים… מיותר.
אני מניח, שהנחקרים דווקא יודעים את המידע האסור. הם יגלו את הפרטים באותן דרכים עקלקלות שבהן מידע זורם.
מסקנה: המשטרה וגופי החקירה צריכים להחליף דיסקט.
נ. ב. אינני מצרף תמונות. אולי אסור?

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל  On 20 במרץ 2010 at 21:53

    ומקווה שזה לא אחד המקרים בהם אתה מעדיף את מירב הפרסום.

  • יאיר דקל  On 20 במרץ 2010 at 21:14

    לטל, כן אני מבחין בין איסורי פרסום שונים. התוצאה דומה – ברשת הכל פרוץ למדי.
    לקורא מזדמן – הפוטושופ שלך מצא חן בעיני. עולה על כל דמיון.
    זה נושא שמטריד אותי וראוי לדיון – מה מותר "לעבד" בפוטושופ מתמונתו של אדם ולהפיץ אותה.
    יוסי, הדוגמא שנתת טובה. עם זאת, מבול הבקשות לאיסור פרסום, שצמח ללא מידה (ואולי ללא סיבה אינו נתקל בתגובת נגד. הנחקר אינו מעוניין, המשטרה אינה מעוניינת. נותרה התקשורת והיא לא תמיד ערנית ולא תמיד בקיאה בעובדות.
    בכל מקרה, האפקטיביות של איסור הפרסום ירדה מאד מאד ונותרה השאלה – האם צריך להוציא צווים כדי שחלק מהציבור לא יידע?
    מנסיוני המקצועי, אני מעדיף את מירב הפרסום. להשאיר רק את המיעוט הקטנטן של המקרים הייחודיים נסתר מעיני הציבור.

  • יוסי דר  On 20 במרץ 2010 at 16:43

    אחת הסיבות להוצאת צו איסור פירסום בעניין מסויים היא לשנות את מיקומו של העניין בסדר הדחיפות והעדיפויות.
    כי ידוע שכאשר העניין מככב בכותרות מיקומו בסדר בעדיפויות גבוה מאד – לא תמיד עם קשר לחשיבותו האמיתית.
    למי יש לשנות את המיקום של העניין? לפעמים למשטרה לפעמים לצד השני – כל מקרה ונסיבותיו.
    דוגמא:
    היה מקרה עם אהרן פרנקל שנחשד בשוחד ענק (פרנקל מתגורר בארמון מקסים ברביירה – מקורב לפרס ועוד כמה מהנהגת העבודה).
    פרשת השוחד התפוצצה בזמנה ברעש גדול בתקשורת כולל בטלוויזיה במהדורות החדשות.
    לאחר הפירסום – אני מדגיש: לאחר הפירסום – פנו עורכי דינו של פרנקל לביהמ"ש והוציאו צא"פ. הצו הועבר לכל מערכות העיתונים וכן לאתרי האינטרנט.

    התוצאה: הפרשה גוועה ומתה מיתת נשיקה.

    את דעתי על השופטת שהוציאה את הצו כתבתי במקום אחר.

  • קןרא מזדמן  On 20 במרץ 2010 at 16:40

    לא כל כך קשור לצד המשפטי למרות שיש לכך השלכה מסוימת.
    היום עם פוטושופ אפשר לקחת כל אחד ולהציג אותו עירום במכונית של אלפרון מנשק את חיים רמון…..

  • טל  On 20 במרץ 2010 at 16:32

    שאיסור על פרסום תמונות עירום אינה נובעת מצו איסור פרסום.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: