בשוויץ אפשר – בישראל לא

חורף בשוויץ, המציגה את תמונות הבונבוניירה שלה – בתי עץ עם מרפסות מצועצעות וגגות רעפים אדומים, כאלה שאנחנו אוהבים לחקות, הרים תלולים מצופי שלג, שערוצי סלעים מחוררים בהם קווים זוויתיים וברחוב עצי מחט, שבמקום עלים צומחות חפיסות שלג עגלגלות.
אנחנו בעיצומו של יום שמש, הצובע את הנוף באור זוהר, בעיירת הנופש אדלבודן, שהיתה כפר של רפתות והיום היא אתר של בתי מלון קטנים וצימרים מרווחים. הולכים לטייל בשעת צהריים נאה ברחוב הראשי, שכולו משובץ חנויות עם חלונות ראווה מצוייצים ומחירים מדהימים. שומר נפשו ירחק.
מעט מאד הולכי רגל עוברים ברחוב, נוסעת מכונית עם גג מכוסה שלג ועובר אוטובוס עם תיירים סקרנים שמביטים מבעד לחלונותיו אל העיירה הציורית, העמקים הנפלאים וההרים התלולים, שמציצים בינות לבתים. התיירים לא רואים את מה שהולכי הרגל יכולים לראות בשעה זו של השלאף שטונדה – מנוחת הצהריים המקודשת.
אנחנו עוברים ברחוב ליד חנות שעליה מתנוסס השלט האדום Mode Seematter. החנות סגורה, האורות כבויים, העובדים יצאו לצהריים, אבל הבגדים נשארו בחוץ. שתי שורות של מתלים, ועליהם הרבה בגדים – ממכנסים לנשים, דרך חולצות טי צבעוניות וכלה במעילי סקי, שכל אחד מהם עולה מאות יורו (אחרי הנחה של 50%!).
לעין הישראלית הסקרנית, המראה מוזר. איש אינו שומר. איש אינו מסתכל.
אחת מקבוצתנו הקטנה עומדת למדוד מעיל אדום ואחר כך מעיל אפור. "מתאים לי?" – היא מחייכת. בינתיים אינה לבד. מקומית, שעברה ברחוב, נעצרה ליד המתלה השני, בדקה היטב את חולצות הטי. נראתה בוחנת אותן ומחזירה למקום.
אחרי שראיתי את החנות, שמפקירה את סחורתה, הסתכלתי היטב לשני צידי הרחוב. ממול לחנות הבגדים, חנות גדולה של Zigaretten Tabak-bar, שאין לה שם רשמי, מציעה בחלון הראווה את אולרי הצבא השוויצרי המפורסמים, ובחוץ – לנוחיות כל עובר אורח – שני מדפים נמוכים מכוסים בסדין. אני מרים את הסדין ומוצא כלי אוכל מקרמיקה עבודת יד, חפיסות קלפים ותמונות קישוט מקרמיקה עם דמויות של ליצנים. ברחוב אין אף ליצן שייקח דבר.
הסקרנות גוברת וכעבור שני בתים אני מגיע לחנות של Brunner. כאן מוצעות נעלים על מדפים. זוגות זוגות, לנוחיות העוברים. לא כמו בחנות הסמוכה, שהציגה על מדרכה את הנעליים, אבל רק אחד מכל זוג. קמצנים…
הגדילה לעשות חנות לכלי בית Houshaltartikel. אלה השאירו על המדרכה מטאטאים, סלי ענק ובתוכם גזעי עצים מנוסרים להסקה, יעים גדולים מאד לאיסוף שלג, מיכלים עם חומר למניעת החלקה בקרח בחצר הבית, סולמות ומיכלי חומרים כימיים שונים. לא יאומן – הכל חופשי.
עוד שני בתים, ועל המדרכה עומד זוג אופניים. אין שרשרת. אין מנעול. ממש מזמין לרכב על הכסא ולזנק לכביש. אבל איש אינו מזנק…

לפני זמן ביקרתי בקפריסין, בעיירה קקופטריה שעל ההר. ראיתי, שנהגים משאירים את המכונית עם מנוע דולק והמפתחות בפנים והם נכנסים לחנות הסמוכה ומבלים שעה ארוכה בשיחה עם המוכר. חשבתי שזה שיא האמון והבטחון שלא יגנבו את המכונית. בשווייץ יש יותר אמון.
הייתי מארגן קבוצות לימוד, שיסעו מישראל לשוויץ. זה יעשה לנו טוב.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מוני חרא יקים אנטיצי  On 13 במרץ 2010 at 10:18

    אני מציע להכריז על הישות הציונית כמתה, לגרש את הכוזרים לאירופה ולבנות מדינה פלסטינית דמוקרטית לכל אזרחיה מהמדבר לים.

    בחורבן הציונות ננוחם !

  • ליאורה  On 28 בפברואר 2010 at 23:37

    עושה חשק לנסוע בעקבותיכם! תמשיכו ליהנות ולדווח

  • אילן  On 28 בפברואר 2010 at 6:57

    הכול תלוי באחווה האנושית.

  • גם אני לא יוסי דר  On 27 בפברואר 2010 at 13:26

    עוז,
    אתה מדבר על שמוקים?
    אתה שמוק בן שמוק.
    וגם אבא שלך שמוק שהוא ברא אותך
    שב לך אי שם בגרמניה על סיר הבשר שלך.

  • לא יוסי דר  On 27 בפברואר 2010 at 1:18

    שפת הביבים המתלהמת שלך לא גורמת לי להיות אנטישמי, ואפילו לא לתעב יצורים כמוך, רק אותך ספציפית.
    מסתם קורא מזדמן.

  • חנן כהן  On 26 בפברואר 2010 at 20:31

    בדיוק עכשיו אני נוסע למושב באיזור בית שמש. במושב יש איש זקן שמוכר זיתים טעימים ושמן זית.

    השולחן עם כל הטעים הזה נמצא כל הזמן בחוץ, יום ולילה, ממש על הכביש הראשי של המושב.

    אם היתה לו סיבה לנעול את הכל כשהוא לא נמצא, הוא כנראה היה עושה את זה.

    אז כנראה שאין לו סיבה.

  • עוז  On 26 בפברואר 2010 at 20:28

    אין מילים אחרות לתאר את הטיפשות שלך.
    מה הקשר לשואה, מה דחפת אותה כאן.

    אנשים כמוך גורמים לי להיות אנטישמי.

  • אזרח.  On 26 בפברואר 2010 at 18:20

    כל שדרוש היא הסכמה חברתית של הפרטים המרכיבים את החברה.

    ובאשר לתגובתו של מר דר,השווצרים אינם לבד בהעלמת נכסי יוצאי השואה.

    http://www.haaretz.com/hasite/spages/1035621.html

    דו"ח: "מוסדות המדינה פעלו כגנבים במחתרת ביחס לרכוש נספים בשואה".

    קרקעות בשטח של מאות דונמים השייכות לנספי שואה שבעלותן הועברה לאחרים אותרו בבדיקה של החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי שואה. דו"ח של החברה מעלה את החשד כי מדינת ישראל וגופים אחרים השמידו מסמכים הנוגעים לבעלות על קרקעות של נספים בשואה, כדי לטשטש את זהות הרוכשים המקוריים ולהעבירם לבעלים אחרים. בדו"ח נכתב כי "המוסדות הרלוונטיים פעלו כגנבים במחתרת, כאחרוני התגרנים שבשוק, ובוודאי שלא פעלו כפי שראוי לגופים ציבוריים שיפעלו". "הארץ" דיווח לאחת ממשפחות הנספים על קרקע שנמצאת בבעלותה.

    כותבי הדו"ח מציינים כי בשנות ה-50 הורה קב"ט משרד האוצר לשרוף את כל תיקי המקרקעין הנוגעים לנכסים שרכשו נספי שואה. הדו"ח אף מזכיר שריפה "מסתורית" שפרצה בארכיון חברת יכין, שהקרקעות הועברו לבעלותה, וכילתה מסמכים הנוגעים לקרקעות נספים אך לא חוזי אספקה ותעודות משלוח מאותן השנים.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3747637,00.html

    ניצולי שואה הפגינו מול בנק לאומי: "איפה הכסף?"

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3736538,00.html

  • יוסי דר  On 26 בפברואר 2010 at 17:28

    הצחקת אותי – כלומר גרמת לי לבכות.

    אכן, השוויצרים לא גונבים בגדים ברחוב.

    בשביל מה להם לגנוב שמאטעס כשיש להם בבנקים מעל מיליארד וחצי דולר של יהודים שנספו בשואה?

    בשביל מה להם לגנוב שמאטעס אם הם יכולים לדפוק מכה מעיסקת גז ענקית עם אחמדיניג'אד?

    השלג של שוויץ שחור משחור.

    ובלי קשר – שיהיה לך המשך טיול נעים.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: