נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, מפנה אצבע מאשימה כלפי הלשון המסיתה בטוקבקים באינטרנט: "מדובר בהסלמה ובפגיעה במוסדות השלטון, במיוחד נגד בית המשפט שאמור להיות מנותק מכך… צריך לנהוג בכבוד גם בוויכוחים. הלשון המסיתה מצד אנשים שונים, של טוקבקים, אלה דברים שלא ייאמנו, ואותם צריך לרסן". (גלובס)
בדברים שנשאה הבוקר בפני תלמידי בית-הספר הריאלי בחיפה טוענת ביניש כי על המדינה לשנות את סדרי העדיפויות שלה, ועליה להשקיע יותר בחינוך וברווחה במגמה לצמצם את תופעת מוקדי האלימות והעבריינות.
נשיאת בית המשפט העליון עוררה את חמתם של שומרי החומות של חופש הדיבור ושל הטוקבקיסטים. בעיקר של הטוקבקיסטים – ובעיקר של אלה ששמם נסתר וזהותם נעלמת. אמרה נשיאת בית המשפט העליון: "הלשון המסיתה מצד אנשים שונים, של טוקבקים, אלה דברים שלא ייאמנו, ואותם צריך לרסן". בכך עוררה את הוויכוח הציבורי המתנהל בעיקר ברשת וחלקו הגדול, אם לא רובו, בלשון משתלחת עד כדי גידופים וחלקו השמצות סתם. מיעוטו גם שקרים והונאות. מעט מאד מהתגוביות (השם שקבעה האקדמיה ללשון העברית לטוקבקים) ראויות לשם זה. מעטים מגיבים בצורה עניינית, מביעים דעה שקולה ומתווכחים על הנושא שבו מדובר בידיעה או בדעה.
רובם המוחלט של הכותבים מסתתרים אחרי כינויים או שמות פרטיים, ללא שם משפחה, מקום או זיהוי. למה? כי הם מפחדים. קל להקליד דברים כששמך אינו ידוע וזהותך נסתרת ואז לא חשובה השפה, לא חשובה ההגינות, לא חשובה האמת. פשוט, קל יותר למפחדים.
אני כותב את הבלוג בשמי, ויש גם תמונה. אפשר להגיב דוא"ל ולא קשה לאתר אותי. אני מפרסם את דעתי בשם מלא ובגילוי נאות.
כך חונכתי מקצועית ואנושית. יש לנו זכות וחובה להביע את עצמנו ואיננו צריכים להתבייש בדברים שיש לנו לומר. מי שמבקש להסתתר ולירות חיצים מעבר למחסה – הוא פחדן.
נשיאת בית המשפט העליון אמרה את דברה אחרי שנשמעו איומים על שופטים, אחרי ששופט נרצח בידי עבריין שנשפט על ידו, אחרי ששרפו מכונית של שופט בעכו. אינני חושב שצריך לחוקק חוק נגד טוקבקים אנונימיים. לא חוק דרוש כאן, אלא דעה ציבורית והוקעה של התופעה הנפסדת הזאת.
בדיון ברדיו שמעתי את הנימוק בעד חופש הדיבור: "באירן, למשל, לא יכלו להביע דעה ללא הטוקבקים האנונימיים". שמעתי ונדהמתי מן ההשוואה. ישראל כמו אירן? האם גם כאן המשטרה רודפת את אנשי האופוזיציה ומשליכה אותם לכלא וחלקם לא יוצאים ממנו בחיים? להזכיר את אירן, כדי להצדיק את מה שמכנים חופש הביטוי?
לדעתי, חופש הביטוי הוא החופש של כל אחד להביע את דעתו ולא להסתתר.
אם אין לך אומץ להביע דעה – שתוק. אבל אל תתלונן שלא נותנים לדבר. כל אחד יכול להביע את דעתו בפומבי. אבל ראוי להתייחס רק לדעתו של מי שמגלה את שמו וזהותו.
הציבור צריך להסתייג מן הטוקבקים האנונימיים.
תגידו שאני תמים ומאמין שהציבור ידרוש את זכות חופש הביטוי רק למי שמתבטא בשמו.
כן. אני מצפה שהציבור ישנה את עמדתו כלפי הטוקבקים. כיום, הם, האנונימים, משקפים אותנו. הם המראה שלנו: מתחבאים, מסתתרים, משמיצים אבל בחשאי. כשאמר ראש ממשלתנו לקהל בוחריו המשולהב "הם מ-פ-ח-ד-י-ם", הקהל מחא כפיים בהיסטריה. הקהל לא הבין שהוא מדבר עליהם. עליהם ועלינו.
ביבי הגדיר היטב את הישראלי המצוי המסתתר מאחורי המחסה. מאחורי האנונימיות.
מה שיכול לשנות את המצב זה לא החוק ולא המשטרה ולא בתי המשפט. מי שיכול לשנות את המצב הם אנחנו. ההורים, שרצים להגן על ילדיהם בפני המורים ה"רעים". אלו ההורים שנכנעים לכל יללה או פינוק. אלה ההורים שאינם יודעים לשים גבול ולחנך לאחריות. אלו ההורים שחושבים שהילד שלהם הוא מלך העולם וצריך למלא את כל מבוקשו. הילד הזה גדל להיות מבוגר חסר מעצורים. וכאשר הוא רוצה לבטא את דעתו, יש לו פורקן מצויין – טוקבק. כותבים בעילום שם ושופכים רפש על כל העולם. כולם אשמים, כולם רעים, את כולם צריך לתקן. רק אותי לא. ובמיוחד, כשאני מסתתר ואף אחד לא יידע שאני האדם שפך את המררה הזאת לרשות הרבים.
הטוקבקים משמשים מראה מצויינת לנו – לחברה הישראלית המתלהמת, המתלהבת, הכוחנית והייצרית וגם החברה שמפחדת. במקום להנות מן התוקפנות המתחכמת בתגוביות, כדאי לקרוא את התמונה. היא עגומה מאד.
במקום לעודד את הטוקבקיסטים במסווה של חופש הביטוי, צריך לעודד את החינוך לערכים, להגינות ולמשמעת עצמית. זה הרבה יותר חשוב והרבה יותר משמעותי, מאשר ההגנה על כאילו-חופש-הביטוי, שהוא חופש להגן על המ-פ-ח-ד-י-ם.
באותו עניין כתבתי על מוציאי הדיבה באינטרנט בפוסט זכות הציבור לדעת מי משמיץ
מגיב אנונימי בהפגנה מוסלמית באירופה
עניינים יומיומיים / יאיר דקל 
תגובות
אבל אני כאן חושב שהישועה תגיע מהבלוגרים. הם אלו שיכתיבו מי יכתוב ואיך בבלוג שלהם וברגע שמספיק בלוגים ידרשו זיהוי (מלא או חלקי) המגמה תשתנה. באמת שאין שום סיבה שבעל בלוג צריך לספוג עלבונות בבלוג שלו מגורמים אנונימיים, אני לא רואה לזה שום הצדקה בשם איזה חופש דיבור ערטילאי.
אז מה? משום כך אני לא מזדהה. מה שחשוב אלו הדעות והעובדות. מי? מתי? היכן? באיזה אחוז מכלל התרבויות, האמיצים הם הכי חכמים והכי ידענים והכי מענינים? מי אמר והוכיח והיכן נכתב שאמיצים הם יותר מלומדים יותר ידענים יותר מבינים מפחדנים או שהדעות שלהם שוות פחות או אולי יותר בגין פחדנותם. מה הסיפור השוביניסטי-מיליטריסטי הזה על אומץ?
מדוע ההיטפלות לטוק בקים? חלק ניכר מהמידע בעיתונות הנו אנונימי. אני משלם עבור חלק מהעיתונים שאני קורא טוק בק זה בחינם. הרבה מהמידע בעיתונים הנו ממקורות שלא נוקבים בשמם. "מקורות" "חברים" "חוגים יודעי דבר" "בני משפחה" ומה לא עוד. מה נטפלתם אלי?
לשאול, אני מוכן להעמיד עצמי מול כל קורא של ספרי עיון ומשוררי שמאל חרמנים ולא והשאר כולל כבודך. רקק? מה בדיוק עושה אותך , "לא רקק" זה שכתוב "שאול" ? תוכן הדברים העובדות זה מה שחשוב. אל תשפיל אל תשפוט ולא תשפט או תושפל.
אזרח מנסה לספר שרק השלטון הישראלי מחדיר סוכנים אנונימיים להפגנות. חלק ניכר ממה שהשמאל העביר לחלאה גולדסטיין היה ממקורות אנונימיים או בעלי זהות לא מוגדרת. חלק ניכר מהמידע של הפלשתינים עליהם עצמם הוא ממקורות אנונימיים או מזויפים. חלק ניכר ממה שיוצא על עזה נגד ובעד החמאס או הפתח או הרש"פ הנו ממקורות לא מזוהים. זה לא רע או טוב או יהודי או ערבי זה העולם. נסיון העבר בכל ההפגנות בכל הצעדות בכל המחאות מימין ומשמאל הראה שתמיד יש שם מי שהם מתחזים למה שהם לא. אני מניח שלא אחד או שנים מהתנדבים מחו"ל הנם סוכנים של גוף זה או אחר ואינם מה שהם מתחזים להיות. כפי שכתבתי לשאול, אל תשמיץ אל תלכלך אל תזהם או תגנה אם אינך רוצה שיעשה כך לך.
ל"לא המגיב הראשון" ולגיל – אינני מציע לחוקק חוקים נגד טוקבקים אנונימיים. אני מתנגד לחקיקה מיותרת ובתחום הטוקבקים – החקיקה לא תביא תועלת. אני מצטט את עצמי: "אינני חושב שצריך לחוקק חוק נגד טוקבקים אנונימיים. לא חוק דרוש כאן, אלא דעה ציבורית והוקעה של התופעה הנפסדת הזאת".
לגיל ואחת מהצפון, אני מתנגד לניטור או לסינון תגובות. אשתדל מאד שלא למחוק תגובות בבלוג שלי, גם אם הכותבים יבקשו להעליב אותי. אני מאמין בחופש הדיבור – כאשר המדבר מזדהה.
נכון, אין לי כוונה ודרך להמציא "שוטרי אינטרנט", שיפקחו על זהות הכותבים. אני קורא לציבור הגולשים לגלות ערנות, לשים לב ובדרך ציבורית לשים קץ לתופעה. בדרך של תגובה.
כבר היום יש מי שמאתר טרולים ברשת ומזהה אותם בפני הגולשים. אינני בקיא בטכניקה הזאת, אבל אני מברך עליה.
בוודאי יהיו אנשים שיתחזו. וכי אין רמאים ונוכלים מחוץ לרשת? עובדה, שהציבור מנדה ומוקיע את העבריינים הללו. לא צריכה להיות סובלנות לטוקבקיסטים רמאים ונוכלים.
לע. דוידוביץ-כץ, תודה שהבאת את הקישור לבלוג של עו"ד יוסי דר. זאת דוגמא טובה למי שהביע את דעתו בפומבי, בשמו ובשפה תקנית. הוא הביא נימוקים וטענות, שראויים לדיון ציבורי בדרך שראויה לדיון ציבורי.
אינני מביע דעה על הנושא שבו עסק, אבל אני מעריך את הדרך שפרסם את הדברים.
אחת מהצפון,בוודאי שאת צודקת.זו המגמה.לכסף יש אידאולוגיה אחת.רווח.
הטוקבקעסט המתלהם בדרך כלל לא קורא ולא מסוגל לקרוא סקירות או רשומות שנסמכות על ספרי מחקר ועיון ולהם הוא לא מבין.חוץ מאמירות איסלמופוביות ,תעשיית שואה,"הסמול הוא סכין בגב האומה","נשות ווטש מזדיינות עם ערבים "הטוקבקיס לא אומרים דברים בעלי משמעות.
מי שכן מהווה סכנה הם "העמותה לשויון בנטל" שדחפה את המשטרה להטריד את פעילי פרופיל חדש,להחרים חהם מחשבחם שזה חמצן ובסופו של דבר התיק נסגר מה שהיה ידוע הרבה זמן קודם. לבן כספית ובן דרור ימיני יכולת הרבה גדולה להבאיש ,להסית ולהדיח כנגד פעילי זכויות אדם בעוד לטוקבקיסטים אין כח כזה.
ולא שכחנו את השופט שדיבר על "תת תרבות של הפנתרים השחורים"