שמש ירוקה בטבור הכרך

ביום שמש אביבית של חורף קבעתי עם חבר להקדיש את הבוקר לשוטטות בתערוכות מוזיאון ארץ ישראל. בכניסה, הוא עצר אותי. "בוא, יש לי משהו מעניין בשבילך". לקח אותי באור הבוהק של רחוב חיים לבנון, לאורך הגדר החיה הצפופה, שאותה אני רואה מן הכביש. לפתע, כניסה לא רחבה אל שדרות קרן היסוד. מבט סקרני מגלה שדרה, ירוקה, שגרתית. עצים מצלים על דשא וקצת שיחים, המשך של הגדר החיה.
אנחנו צועדים מעדנות אל תוך הירק, המתרחב לגינה ארוכה. הכל מטופח, נקי, מצוחצח. בתי שיכון בני שתי קומות עוטפים את הגינה, שלא ידעתי על קיומה. ריח ירוק טהור וצח מרחיב את הריאות.
מעט אנשים היו במקום בשעת הבוקר המאוחרת. שתי אמהות עם עגלות תינוק החליפו מתכונים בפינת המשחקים. איש אחד ישב והתפנק בשמש עם עיתון. כמעט כתבתי זקן, אבל מה אני?…
חברי, שכבר עבר את השמונים, הביט ונזכר שאביו, כשהיה בגיל זיקנה, נהג לצאת בבוקר עם העיתון אל הגינה השכונתית בחיפה ולקרוא שם בשמש החביבה. דבר לא השתנה.
השביל במרכז הגינה מתפתל אל קיוסק, שנהיה לבית קפה זעיר. קפה מהביל וחיוך מקסים הוסיפו לתמונה.
בכבישי רמת אביב עברתי לא אחת, ועל קיומה של הגינה לא ידעתי. האם רק לתושבי הרחובות גרונימן, הרטגלס או ברודצקי היא נועדה?
הבתים ברחובות הצרים, למעשה סמטאות, נבנו בשנות החמישים. בתים של שתי קומות, שחלקם שמרו על המראה המקורי וחלקם קיבלו תוספת חדר. החלונות פונים אל המדשאות של שדרות קרן היסוד, והחצרות נטועות עצים, שיחים וירק, אשר מסננים את אוויר הפיח שברחובות העיר.
חלק מן המעברים בין הבתים צרים כדי מעבר עגלת חמורים. מכונית אינה עוברת בהן. השכנים תקעו יתדות והעמידו גדר קרשים מכוערת להסתיר אותם מפני עוברי האורח. ומי אלה? אנשי השכונה. מכרים, שגרים בסמוך ועוברים כאן בדרכם אל הסוּפר השכונתי, אחרי שהמכולת הלכה לעולמה. ואולי גם מטיילים, שגילו גינת חמד ירוקה בטבורו של כרך.
קבענו לבקר במוזיאון ארץ ישראל והגענו אל שדרת קרן היסוד ברמת אביב. גם זה מוזיאון ארץ ישראל?
+ + +
חיפשתי את מקור השמות ומצאתי ששדרות קרן היסוד נוסדה ב-1920 עם איחודן של קרן הכנה וקרן גאולה לקרן, שנועדה להשיג תרומות למימון העליה וההתיישבות. לא לרכישת קרקעות, שנשארה בידי הקרן הקיימת. היום זו המגבית היהודית המאוחדת, המשמשת אתר לפנסיה מכובדת לעסקנים. אגב, חלק גדול מכספי התרומות לא עולה לארץ, אלא נשאר בקהילות היהודיות בארצות הברית.
רחוב גרונימן נקרא על שם סמי (שמואל), שכתב מחזות, סיפורים סטיריים ורומנים. היום – מי מכיר, מי יודע.
הסמטה הסמוכה נקראת על שם מקסימיליאן אפולינרי הרטגלס מראשי הציונות בפולין שהצליח לעלות לארץ ב-1940 והיה מנכ"ל משרד הפנים בממשלה הזמנית. הרטגלס נפתח אל רחוב זליג ברודצקי – מתימטיקאי, שהיה לנשיא האוניברסיטה העברית.
את חיים לבנון, בוודאי זוכרים יותר – ראש העיריה הרביעי של תל אביב, שבתקופתו הוקמו אוניברסיטת תל אביב, היכל התרבות והמכון לחקר הציונות.

הילדה שלא ידעה מה זה שמרטף

הלל בת השבע נכנסה: "סבא, אני צריכה שמרדף".
– מה זה?
– "ניילון לעטוף דפים".
שיערתי, שאין מדובר בחידוש של האקדמיה, מפני שהמילה נשמעת טוב.
אצתי רצתי לבדוק במילון – ואין. האקדמיה קבעה שׁוֹמְרָן (או שומרן דפים – מילון תשס"ו). מילה עבשה, לא דסקריפטיבית, ולא נוחה להגיה ובלשון רבים קל לבלבלה עם "שומרונים".
"יופי של מלה", אמרתי לה. "ומה זה שמרטף, את יודעת?"
– "לא".

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אתי בן זיו  On 17 בפברואר 2010 at 21:57

    גרתי פעם ברח' הרטגלס. לא מזמן הייתי שם שוב, וגיליתי את המקום הנפלא הזה ואין הרבה כמוהו. חבל. במקום שאני גרה, בין המבנים הגבוהים, זה בכלל לא אפשרי. הרגשתי כמו בארץ של חלומות טובים. הקיוסק נשאר לי בראש הרבה אחרי שהלכתי וגם האווירה.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: