זכות הציבור לדעת גם מי משמיץ

גילוי נאות – זה מנהג יפה, שהתחילו בו עתונאים ולפעמים גם אחרים נוקטים בו. אז אנהג הפעם גילוי נאות – אינני חסיד של טוקבקים. אני ממעט לקרוא אותם, ובדרך כלל כשאני קורא – אני משתכנע שלא טעיתי בכך שאני נמנע מהם. היו מעט מאד מקרים, שבהם הטוקבקים החכימו אותי או עוררו אצלי מחשבה בנושא כלשהו.
האתר רשימות מצטיין בתגוביות (זאת המלה שהאקדמיה המציאה) שהינן ענייניות ומעניינות. אחד היתרונות של האתר.
קל לנחש, שנזעקתי לעסוק בתוצר השולי הזה, פחחחח, בעקבות פסק דינו של סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, השופט אברהם אברהם. הוא דחה את תביעתו של עתונאי ידיעות אחרונות, ישראל מושקוביץ, לגלות את ה-ip של שלושה כותבי טוקבקים משמיצים. בית משפט השלום בבית שאן דחה קודם לכן את התביעה.
בדרך כלל אני מרכין ראש בפני פסיקה של בית המשפט, אבל הפעם התקוממתי.
אין לפני אלא הידיעה כפי שפורסמה. את פסק הדין המלא לא קראתי. אני מסתמך, איפוא, על הפרסומים שבהם מצוטט השופט: "מעלותיה של האנונימיות ברשת עולות על מגרעותיה ויש לראותה כנגזרת של חופש הביטוי והזכות לפרטיות".
מה שמקומם אותי היא ההגדרה של "חופש הביטוי".
השופט כורך את חופש הביטוי עם האנונימיות ברשת ועם הזכות לפרטיות. בעיני, אלה שלושה דברים נפרדים. אין קשר בין האנונימיות ובין חופש הביטוי. זאת, בעיני, טעות גדולה בהבנת המונח הכל-כך-חשוב הזה.
חופש הביטוי הוא זכות יסוד גדולה, העומדת לכל אחד להביע את דעתו. בפומבי. בפני קהל ועדה.
אין חולק, שחופש הביטוי הוא אחד היסודות החשובים ביותר לדמוקרטיה.
אבל – אנונימיות?
החופש להתבטא מתחיל בכיכר העיר, או בהייד פארק אם תרצו. יכול כל אחד לקחת ארגז, לעלות עליו ולדבר בפני הציבור. יכול כל אחד להביע את דעתו בעלונים ולחלק אותם בתיבות הדואר. אפשר, כמובן, להדפיס את הדברים בעתון או להשמיעם ברדיו או להופיע בטלוויזיה והכל מפי הדובר או הכותב. חופש להתבטא באנונימיות הוא צעד גדול נוסף וצעד לא ראוי.
השופט אברהם אברהם חושב, שמעלותיה של האנונימיות ברשת עולות על מגרעותיה. לכאורה, הפרסום נטול הזהות יכול להביא לחשיפה וגילוי מעשים בעלי חשיבות ציבורית. האם היו כאלה?
מאידך, כאשר ביקשו אנשים לגלות ולחשוף מידע ולהישאר אנונימיים, פנו לעתונאי והציגו בפניו את המידע. עתונאי – כגורם נייטרלי ומקצועי – בדק את המידע ופרסם אותו.
מה ההבדל? באחריות.
מי שמפרסם מידע, מקבל על עצמו את האחריות למידע זה. אם הדברים נכונים – יזכה להערכה. אם יפרסם דיבה, השמצה או שקרים – ייענש. אם יפורסם שמו, הציבור יידע מי המשמיץ.
גם אלי פנו אנשים, כשהייתי עתונאי פעיל, והציעו מידע בתנאי שזהותם לא תיחשף. אבל לא רצו או לא יכלו להביא הוכחות לדבריהם. ואז, האחריות נופלת על העתונאי, שמפרסם מידע בלי לבדקו. יש מי שחייב לתת הסבר ולנמק.
האם אדם צריך גישה לאמצעי תקשורת כדי להתבטא? הרי כל בר בי רב יכול לפתוח בלוג ולהעלות את הגיגיו ברשת. חשוב שזה ייעשה בשמו ובזהותו.
מוטב לצטט דברים בשמה של השופטת ד"ר דרורה פלפל, מבית המשפט המחוזי בתל אביב, שקבעה ב-2008, כי אם אדם פרסם פרסום פוגע עליו לשאת באחריות ולכן יש לחשוף את זהותו, אם התובע משכנע את בית המשפט שיש לכאורה עוולה נזיקית העולה מהפרסום.
אחריות צריכה להיות, מלבד בפרסום טוקבקים אנונימיים. מדוע, כבוד השופט אברהם אברהם?
זה לא חופש דיבור. זה חופש ההפקר.
לי נראה, שהדיון הציבורי הופך מופקר יותר ויותר בחסות האנונימיות, ולכך יש משמעות רחבה יותר מאשר טוקבקים באינטרנט. חבל שבית המשפט נותן יד לכך.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יאיר דקל  On 26 בינואר 2010 at 16:33

    ראשית, ביקרתי את הטוקבקיסטים האלמונים וחששתי לקבל תגובות פוגעות. אני שמח שהתגובות באתר רשימות הן ענייניות ומעוררות שאלות וויכוח.
    שנית, תגובותי שלי:
    למנחם, תודה רבה.
    ההמלצה לא לאפשר לעתונאי לחשוף את מקורותיו – לא נראית לי. זה נושא שראוי לדיון מקיף ולא ארחיב את הדיבור כאן, במסגרת של תגובות.
    עם זאת (וגם בתשובה ל"ימני"), השמירה על חסיון המקורות היא קודם כל אתיקה עתונאית, אבל אינה מעוגנת בשום חוק. יש פסקי דין של בתי משפט, שתמכו בזכותו של עתונאי להסתיר את מקורותיו אבל זו לא פסיקה מחייבת. עובדה, רביב דרוקר נתבע על ידי רן ארז, יו"ר הנהלת ארגון המורים בתביעת דיבה וחויב על ידי בית המשפט לחשוף את המקור.
    מרק טווין, טעית. אני קורא את כל התגובות שכותבים לבלוג שלי ומשתדל להשיב בהתאם. אין לי כל חובה לקרוא תגובות שכותבים בעקבות בלוגים אחרים או בעקבות ידיעות או מאמרים שמתפרסמים באינטרנט.
    עוד לימני, אמצעי תקשורת אינם קדושים ואינני בא להגן עליהם. נעשות טעויות ונעשים מעשים שלא ייעשו על ידי עתונים, תחנות רדיו וטלויזיה. אבל מי שחושף את קלונם של החוטאים הללו הם… אמצעי תקשורת ועתונאים אחרים. זה חלק מן המשחק הדמוקרטי. חלק חשוב מאד.
    לחנה בית הלחמי – תודה. כן, זו תלונתי ששומרים על זכותו הפוגע והמשמיץ.
    משה, אני מניח שלא נפגשנו ואינך מכיר אותי. גם את האיש שעולה על ארגז בפארק הנוכחים אינם מכירים (מלבד, אולי, מכר שלו). אבל חשיפת הפנים ודיבור בגלוי בפני אחרים – הם שורשו של חופש הביטוי. לעומת זאת, אם האיש בפארק יופיע עם מסיכה על פניו, כדי להיות אנונימי לחלוטין – הקהל לא יוותר לו. זה לא חלק מהמערך הדמוקרטי!
    אתה שואל "איך יכתוב שכיר נגד המעסיק שלו בלי להסתכן?" ואני משיב: לא יכתוב! חלק מההסכם בין עובד למעביד הוא הנאמנות למקום עבודה. אם יחשוב השכיר שמעבידו עושה עבירה – יפנה למשטרה. אם יחשוב שנעשים מעשים שלא ייעשו מבחינה מוסרית או ציבורית – אפשר לפנות לעתונאי, שיטרח ויברר. פגיעה של עובד במעסיק אך ורק מכיוון שהוא כועס עליו – זו עבירה.
    ואחרון, "ללא נושא" – בניגוד לדעתך, אנונימיות איננה זכות יסוד של האדם. המדינה איננה נותנת לאדם להיות אנונימי. אתה רשום במרשם התושבים, בבית הספר, במס הכנסה, בביטוח לאומי, בצה"ל ובשאר המוסדות. מי שאיננו רוצה שיזהו אותו באינטרנט – שלא יכתוב טוקבק.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 26 בינואר 2010 at 10:17

    האנונימיות היא זכות יסוד של האדם. האנונימיות נפרצת במקרים מיוחדים, למשל כשאני הולך להוציא כסף מהבנק, אבל אז היא נפרצת בהסכמה מלאה של האזרח ומתוך ההסכם שנחתם בין האזרח, בדוגמה הזו, לבנק.
    אם משתמשים באנונימיות כדי לבצע פשעים זה עדיין לא סיבה לבטל אותה. יש צורך למנוע את הפשעים בצורה כזו שלא תפגע בזכויות בסיסיות של האזרח.
    הנוהג, שאפשר גם למצוא לפעמים ברשימות, לפרסם את האי פי של המחשב של תגובות מסוימות, הוא לדעתי לא רק פגיעה בזכות בסיסית של האזרח לאנונימיות, אלא גם יכול להתברר כלא חוקי, אם זה יגיע לבית המשפט. ובהחלט פיצויים כספיים יהיו הוגנים כאן.

  • משה  On 26 בינואר 2010 at 10:00

    אינני נוהג לכתוב טוקבקים, אבל כשזהו הנושא עצמו, אחרוג ממנהגי.
    זהו טוקבק לא שגרתי, משום שבדרך כלל לטוקבקיסט יש דעה נחרצת, אם כי בדרך כלל לא מנומקת. לי אין דעה נחרצת בנושא.
    מצד אחד, אנונימיות בטוקבקים אכן מרחיבה את חופש הביטוי. בהייד-פארק אינך חייב להזדהות לפני שאתה עולה על ארגז ונושא את דבריך. האנונימיות מאפשרת לבני קבוצות חלשות, שבדרך כלל אין להן גישה לתקשורת, להשמיע את דבריהן.
    איך יכתוב שכיר נגד המעסיק שלו, בלי להסתכן? איך יכתוב הומו בארון, בלי להוציא את עצמו משם? איזו במה תינתן לבעל דעות פוליטיות מאוד חריגות, שרוצה להיות עדיין חבר מקובל בחברה?
    מצד שני, עלולים להיווצר מצבים, שבהם טוקבק מכיל מידע פוגע מאוד: לשון הרע, פגיעה אנושה בפרטיות של אדם אחר, גילוי סוד-מדינה שטרם נחשף. מה נעשה במקרים האלה?
    חייבים למצוא איזון. שבשגרה טוקבקים יהיו חסויים, אבל במקרים חריגים, יוצאים מהכלל, תהיה לבית-המשפט אפשרות להורות על חשיפתם. ושוב: רק במקרים חריגים.

  • חנה בית הלחמי  On 26 בינואר 2010 at 8:28

    יש בכלל איזו גישה רווחת, ששמירה על דמוקרטיה פירושה שמירה על זכויותיו הדמוקרטיות של הפוגע בלבד.

  • ימני  On 26 בינואר 2010 at 1:59

    אז בוא תסביר לי על האנונימיות המוגנת של מקורות עיתוניים.

    [אני לא בקיא בסוגייה. שמעתי פעם שיש חסינות למקור עיתונאי, אשמח אם תאיר את עיניי. ]

    כשיעתונאי מפרסם ידיעה על פי "מקורבים" או משהו בסגנון, קורה אחת משתיים.
    או שמנסים להנדס לציבור את השכל (ראובן אדלר ושות')ך
    או שאישיות בכירה מדליפה ידיעות בניגוד לאינטרס הציבורי תמורת יחסים אינטימיים ואוהדים עם עיתונאי. וזה שווה מנדטים ו/או מינויים ו/או דרגות.
    פרקטיקה עיתונאית רחבה זו (יש להדגיש), רחוקה מהאינטרס הציבורי של חופש הביטוי, קרי: זכות הציבור לדעת.

  • מרק טווין  On 26 בינואר 2010 at 0:31

    אם אתה לא קורא תגובות, לא ברור לי למה אתה כותב. למען ההגינות היית צריך לא לכתוב, אבל כנראה שסטנדרטים כפולים יש להרבה אנשים
    מכיוון שהעיתונים אינם נותנים לכל אחד במה, אז ההייד פארק בארץ הוא כאן,עד שכוחות שחור, ימנעו אותו.
    הטענה שלך לעניין אנונימיות יכלה להיות נכונה, אם העיתונים היו מפרסמים גילוי נאות לכל מאמר שמספר מהם קישריהם העיסקיים עם הצד הנתקף, והצד התוקף. אבל בהיותם מסתירים את כל הקשרים , ובהיותם מסתתרים תחת הסתרת מקורות עיתונאים , אין להם להלין על אנונימיות.(דוגמא – ידיעות והתקפותיו על ביבי , אשתו, ולהבדיל פירגוניו על עליזה אולמרט)
    אם תסכים להוריד את כל התחפושות, הרי הצדק יהיה עימך

  • אותו אחד  On 26 בינואר 2010 at 0:09

    טבעי שכך תחשוב

    אני ממליץ לא לאפשר לעיתונאי לתת חסות למדליפים או משמיצים

    ולחייב אותו לחשוף את מקורותיו

    הרי לא תמיד (סליחה – בדרך כלל) העיתונאים לא בדיוק דוברי אמת לאמיתה

    הם מקצת משפצים אומרים חצאי אמיתות

    ואם אנשים נפגעים – אז תמיד ישנו התירוץ זכות הציבור לדעת וכו'ו וכו'

    אבל אם הם ידעו שהם יהיו חייבים לחשוף מקורות בודאות הדיוחים שלהם יהיו בדוקים יותר

  • מנחם  On 25 בינואר 2010 at 23:27

    וכל המוסיף גורע

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: