פריכיות אורז – סיפורי חיים

את אתי בן-זיו פגשתי בבוק קלאב. הייתי חדש והיא – ותיקה. כאשר היה תורה להציג ספר, ידעה תמיד לספר על הסיפור ולהרחיב על המחבר ולהביע דיעה על המסופר וגם להוסיף לא מעט מידע שליקטה. התרשמתי.
אתי תמיד מחייכת, תמיד במצב רוח טוב ותמיד בשלווה. איזה כיף לה, חשבתי. עד שהשתתפתי לפני כשבוע בהשקת ספר חדש – פריכיות אורז, היא קראה לו.
ידעתי, שאתי לומדת בחוגים לכתיבה. ידעתי שהיא כותבת בלוג. אבל ספר?!
למעשה, אתי אחראית במידה מסויימת לבלוג שלי. באחת מפגישות הבוק קלאב שמעתי שהיא כותבת בלוג, החיים באירגונים ואחרי שעיינתי, שוחחנו. היא הסבירה לי בקצרה את מסתורי תורת הבלוגיה ונתנה לי טיפ: "קל מאד לפתוח בלוג. הבן שלי עשה את זה ואני רק כותבת"…
הבן שלי לא ידע לעשות את זה והייתי צריך לצלוח את המכשול הזה לבד, אבל העצה והדחיפה עזרה.
בפגישות של הבוק קלאב מדברים על ספרים. גם על סופרים. בדרך כלל לא מספר כל אחד את ההיסטוריה הפרטית שלו. לפיכך, את סיפורה של אתי שמעתי, בעיקר, בהשקת הספר. כאשר חברים, מכרים ובני משפחה סיפרו וקצת היא הוסיפה על עצמה.
שתי אמהות היו לאתי ורק אבא אחד. אביה שכל בשואה אשה ושני ילדים. אמה שכלה בעל ושני ילדים. הם נפגשו בארץ, התחתנו ונולדו אתי ואחיה. כשהיתה בת שש, התאבדה אמה וכעבור שנה (שבה היתה במוסד) קיבלה אם חדשה. קיבלה ואימצה.
אתי היא יועצת ארגונית ובספר היא שזרה פנינים מפגישותיה באירגונים השונים. אנשים שחשפו את סיפוריהם והיא כתבה אותם. וגם סיפורים אישיים שלה. כשקראתי, הופתעתי לדעת יותר על האשה שמחייכת כל הזמן בשלווה ומכסה על מחלות וקשיים.
הסיפורים קצרים ברובם ובכל אחד פואנטה. שניים ארוכים ובהם סקירת חיים. בלשון רזה, בתיאורים קצרים, במבט מבחוץ. כאילו משקיף או"מ הסתכל עליה ורשם דו"ח מאופק.
מבט אישי מאד על חיים אישיים מאד ועל החיים בארץ בששים השנים האחרונות.
סיפור אחד, לדוגמא:
פעם אחרונה עם אברשה
הוא שכב במיטה, והיה קטן כל-כך… אפילו בימים שעוד היה עומד זקוף על הפיגום והייתי רואה אותו מלמטה, גם אז לא נראה היה קטן כל-כך. הוא היה מכווץ, אולי זה מה שהקטין אותו. ידיו המשיכו לרעוד ברעד הקבוע שלהן.
"הוא לא אוכל", אמרה האחות. "הוא לא רוצה".
הבטתי בה: "אולי אני אנסה?"
"בסדר. יש לבּן על המדף שלידו".
האחות דיברה בשקט, בענייניות. היא נראתה כמי שמציינת עובדות, ואולי גם מכינה אותי לקראת הסוף.
ידעתי שזה רק עניין של זמן: שעות או ימים.
אברשה, בזיפי זקן לבנים, אכל כמה כפיות של לבן. כאילו נתן לי ליהנות מהרצון לעזור. אחר-כך חדל.
"אולי אחר-כך?" שאלתי.
הוא הניד בראשו.
הוא היה שקט מאוד. תמיד היה שקט, אבל עכשיו היה שקט יותר. חשבתי שהוא שלו, מוכן ורוצה למות. כי מה יש לו בחייו? עכשיו, שהוא נכה כל-כך, בנו מת ואשתו חולה – החלופה היחידה הייתה החדר הזה, בבית החולים הסיעודי הזה, מתחת לחלון הזה.
והחדר הזה לא התאים לאברשה, שפוצץ גשרים ואחר-כך בנה אחרים, והקים את אצ"ל ואת המדינה.
הוא חי עוד יום או יומיים, ומת בשקט מופתי בדומה לזה שהעביר את פגישותיו אתי.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אתי בן זיו  On 23 בינואר 2010 at 21:07

    תודה, יאיר על הדברים שכתבת. מעניין לקרוא אותם. כבר למדתי שכל אחד קורא את הסיפור אחרת. בערב ההשקה, כשאבי הדרי הקריא את אחד הסיפורים, חשבתי לעצמי: האם זה הסיפור שלי? אפילו הטון משפיע. כאן, בדברים שאתה כתבת, ואפילו באופן ספציפי הסיפור שאתה בחרת – אני אומרת לעצמי – מעניין! מעניין מאד.
    ואני גם לומדת בכל התהליך הזה עוד ועוד. וזה נפלא, ההדים שאחרי הפרסום.
    אני מרויחה פעמיים: גם בכתיבה, וגם במה שאני קוראת אחר כך או שומעת על הספר.
    ושוב תודה, וד"ש.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: