מדרש שמות לועזיים

פעם, כשהיינו בבית הספר התיכון ובן גוריון היה ראש ממשלה, שמות עבריים היו באופנה. גם שמות פרטיים וגם שמות משפחה. שגריר ישראלי לא יצא לחו"ל בשם נוכרי וקצין בכיר בצה"ל התבקש (או אולץ) להמיר שם לועזי במשהו גאה מן המקורות. במחזור שלי בבית הספר התיכון, כולם ללא יוצא מן הכלל נשאו שמות פרטיים עבריים לעילא ולעילא. לגבי ילידי הארץ – זה היה ברור. ואילו  העולים החדשים –כשהגיעו לארץ, קיבלו שם חדש, יפה, ממורט ונוצץ. ישראלי למהדרין.
בכנס המחזור, במלאות חמישים, נתגלה לי, שכמה מעמיתיי חזרו לשמותיהם הישנים, שמות שאפילו לא הכרתי. תנועה של חזרה בתשובה.
למה? – שאלתי וליקטתי מקצת התשובות.
* * *
 יואל הראל, איש רשות הנמלים לשעבר, מתקרא לעתים יוליאן לנגברג. "למעשה, לא חזרתי לשמי הישן, אבל אני משתמש בו לעתים כדי לשמר את המשפחה. יתרה מזו, תופתע שיש לי תעודת לידה רומנית ושם כתוב שנולדתי ברומניה בשם יואל הראל…
"את שמי הלועזי נשאתי כמה שנים אחרי עלייתי לארץ. התחתנתי עם צעירה תימניה והיא לא התנגדה לשם כל כך אשכנזי. אבל בעבודה שלה התחילו לצחקק והיה עלי גם לחץ חברתי ולכן החלפתי את השם".
– אז איך תעודת הלידה הרומנית עם שם ישראלי?
"ביקשתי לקבל דרכון של האיחוד האירופי והסבירו לי שאינם מסכימים שיהיה שם שונה בדרכון ושם שונה בתעודת הלידה. האירופים חוששים מבעיות זיהוי בגלל הטרור. הלכתי ועברתי תהליך משפטי וקבלתי תעודת לידה חדשה. שם כתוב, שנולדתי ברומניה בשם יואל הראל…

* * *
 בבית הספר היסודי למדתי עם רבקה קולר אבל בכנס המחזור פגשתי אריקה כץ. את השם כץ קיבלה כשנישאה לאריק, שהיה לימים סא"ל בצה"ל. אבל אריקה כיצד?
"כשהגענו לנמל בחיפה, אמרתי 'אריקה', אבל הפקיד קרא לי 'רבקה'. לא הסכמתי אבל גם לא יכולתי להתנגד. הורי אף פעם לא קראו לי רבקה והמשיכו לקרוא לי בשמי המקורי. כשבעלי לעתיד בא אלי הביתה, הוא שמע שקוראים לי אריקה. 'איזה יופי. למה את לא קוראת לעצמך ככה?' – אמר ואני חזרתי לקרוא לעצמי אריקה". 
אני ממשיך לקרוא לה רבקה. נוסטלגיה… 
* * *
 כשחיפשתי בספר הטלפונים את עורכת הדין יהודית
וולף מצאתי י. וולף.
– מה זה?
– "שמי יוליאנה".
– הרי היית יהודית בבית הספר?…
"הורי אהבו את השם יוליאנה, כשמה של מלכת הולנד, וכך רשום עד היום בתעודת הלידה, תעודת הזהות, הדרכון ובכל המסמכים. אבל, בבואי לכתה ד' בבית הספר יהלום ברמת-גן, המחנכת, חנה גרייצר, הציגה אותי בפני הכיתה: 'ילדה יהודיה ששמה יוליאנה?? זה שם של גויה'… ורשמה 'יהודית' ביומן הכתה. 
"למחרת בבוקר, דפקתי בנימוס על דלת חדרו של המנהל, ד"ר אלימלך רימלט. הוא היה גבוה, שמן, ג'ינג'י עם פנים אדומות ואני ילדה קטנה, עולה חדשה. הוא עמד בדלת ואמר בקוצר רוח: 'חכי עד שאחזור'. יצא ונעל את הדלת.
"נשארתי סגורה בחדרו, עצובה ורעבה עד שחזר בשתיים או שלוש. הוא היה עצבני וגער בי: 'ילדה, לכי מהר הביתה'… המנהל (לימים ח"כ ושר) כנראה שכח אותי. 
"בשובי הביתה, התביישתי לספר לאמא על הכשלון. מאז אני נקראת 'יהודית' בעוד ששמי האמיתי יוליאנה"…
* * *
 את לאה פלצ'י הכרתי בבית הספר היסודי והיום היא לילי אלוף. הרבה עולים חדשים הגיעו לכיתה באותה שנה והיא אחת מהם. "לאה זה לא היה שמי הנכון. כשהגעתי לבית הספר העליות ברמת-גן, אמר לי המנהל, יעקב נורדמן: 'אין לילי. יש לאה' ואני לא העזתי להתנגד.
"נכון, השם לאה רשום בתעודה, אבל זה רק פורמלי. במשפחה אף אחד לא קרא לי לאה, על שם סבתא. השתמשו רק בשם לילי. לעומת זאת, בבית הספר היסודי ובתיכון קראו לי לאה ו…לא התרגלתי. כשהלכתי לצבא חזרתי לשמי המקובל במשפחה, לילי.  זה לא היה קשה כי בתעודה נרשם גם לילי וגם לאה. רק אתם, בכיתה, לא ידעתם.
* * *
 "אתם מכירים אותי כמלכה ירחי ועכשיו אני אריקה בן-נון" – היא אומרת לי כאשר אני מבקש לברר את פשר השינוי.
"הסיפור שלי מורכב. בתעודת הזהות מבולגריה, אני רשומה כרגינה למרות שהורי קראו לי אסתר. איך? – לרשום אותי במשרד הפנים בבולגריה הלכה המיילדת הגויה. היא לא קלטה את השם העברי ומשום מה רשמה רגינה. בבית לא התחשבו בפורמליות וקראו לי אריקה, על שם הסבתא מצד אמי.
אז כבר היתה אנטישמיות בבולגריה והורי לא רצו שהשם היהודי יתבלט. לכן, כל פעם שצריך היה לפנות לרשויות, אמי וביקשה שירשמו רגינה-אריקה.
"בארץ, המורה שקיבל אותי בבית הספר ביפו אמר: "רגינה זה לא שם עברי" ורשם מלכה…  
בבקו"ם, בדקו בתעודות ואמרו: "לא מלכה. קוראים לך רגינה ירחי". הייתי ביחידה עם אחותי והיא קראה לי 'אריקה', כמו בבית. אז אלה ששירתו איתי קראו לי אריקה ואילו במפקדה, לתורנות שמירה, כתבו רגינה. כך היה כתוב ברשימות. היום, כשבעלי רוצה להרגיז אותי, הוא קורא לי רגַ'יינה…
"אה, כן, מלבדך (היא אומרת לי), איש לא קורא ל
'מלכה'. כשצילצל מישהו מהכיתה להזמין אותי לכנס המחזור וביקש לדבר עם מלכה ירחי, אמר לו בעלי: 'אני לא מכיר את אשתי בשם הזה'"…
* * *
ומן העבר אל ההווה: בתוכניתו המצויינת בערוץ עשר, "לונדון פינת בן יהודה", ריאיין ירון לונדון עולים מאתיופיה ב"פרשת שמות". הם סיפרו, שפקיד משרד הפנים בשערי הכניסה לארץ הדביק להם שמות ישראליים. העולים לא קיבלו את הגזירה וחזרו לשמות שנתנו להם הוריהם. משהו השתנה בעליה לארץ.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 1 בדצמבר 2009 at 7:44

    נתינת שם, או כפיית שם חדש הם ביטוי של היחס בין האדון לעבד.

  • עמרם נאווי  On 1 בדצמבר 2009 at 6:19

    בשנת 76 נערך בועדת החינוך של הכנסת (ביוזמת הח"כ חביב שמעוני) דיון ב"מורשת יהודי המזרח". זהו דיון הסטורי ומכונן, שבין תןוצאותיו היתה הקמת "המרכז למורשת תרבות המזרח" במשרד החינוך, "מכון בן צבי" (וכתבי היד שלו, וביניהם "פעמים") ובכלל….

    הדיון היה לוהט למדי, ורווי נימות גזעניות. בין המשתתפים היה פרופ' אטינגר, שביקורת נוקבת על ספרי הלימוד המעוותים שלו (בעניין ההיסטוריוגרפיה של היהודיםבארצות האיסלאם) נמתחה באותם ימים. הוא אמר כך (ממש כך!):

    "כן. אנחנו רוצים יורמים ואורים ולא קלמנים וזלמנים או זכריות וסעדיות"…. אינני מכיר זיהוי מובהק ותמציתי יותר בין שלילת הגולה והמזרח (הקשורות בטבורן) ובין האקט הטכני-לכאורה של החלפת השמות הכפויה, שהנסיגה ממנה – וחיפוש טבעי של זהות ושורשים – מתוארת בפוסט המעניין כאן

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: