הבנק עושק אותי

כל פעם נוחתת בתיבת הדוא"ל שלי עצומה נגד עמלות הבנקים. אני חותם מיד, כי אני נגד עמלות בכלל. אבל לקרוא את דפי החשבון ששולח לי הבנק מפעם לפעם? – זה לא!
לבנקים, יש מכונת דפוס מיוחדת עם פונט קטן קטן ואותיות דקות דקות ולא במקרה קשה לי לקרוא את כל המספרים שכתובים באותיות הקטנות. אבל יום אחד "נתקעתי" עם החשבון וקראתי אותו. חשכו עיני, לא בגלל האותיות הקטנות, אלא בגלל המספרים הגדולים של העמלות.
בנק ישראל הצליח להקטין את מספר העמלות – כך פורסם בהרחבה בכל אמצעי התקשורת – אבל לא הצליח להקטין את הסכומים. אולי אפילו גדלו.
אזרתי מתני ופניתי אל הסניף הוותיק שלי. אינני אוהב לבקר בו, כי יש תור והממתינים לא נראים עליזים במיוחד. אבל הפקידים נחמדים. בפני הפקידה שטחתי את בקשתי: להוריד את העמלות. למשפחתנו הרחבה יש תריסר חשבונות בסניפכם. הוותיק ביותר כבן ארבעים שנה והאחרון, של הנכדה שעומדת לפני גיוס לצה"ל – נפתח באחרונה. אנחנו מפרנסים את הבנק ברצון, אבל תתחשבו…
הפקידה רשמה והבטיחה להעביר למנהל הסניף ואחר כך הבקשה תועבר לוועדה וכמובן יודיעו לי. חודש עבר והגיעה תשובה בעל פה שדנים בכך ויש אפילו סיכוי רב שהעניין יוסדר.
אני מחכה, אבל כדי להכביד עלי, ראיתי בפרסומת את פניו העגולים והעצובים של דביר בנדק אומר "כל הבנקים אותו דבר".
כך חשבתי גם אני, אבל… לפני זמן לא רב פגשתי בנק. זאת אומרת, בגלל נסיבות אישיות נכנסתי לאחד הסניפים של בנק אחר בשכונה וראיתי שהוא לא פחות סימפטי מהסניף, המשרת אותי כבר שלושים וחמש שנים. סיימתי את עסקי שם ונותר בידי כרטיס ביקור של פקידה נחמדה.
כאשר קראתי את חשבון העמלות בסניף הפרטי שלי, התקשרתי אל הפקידה של ה"מתחרים" ושאלתי, קצת בחשש: "אפשר לקבל עמלות יותר נמוכות?"
למשל…
ואז עמדתי וקראתי באוזניה כרוכל, בטלפון, את רשימת העמלות שצמחו פרא בערוגה של הבנק: דמי ניהול חשבון, פעולה על ידי פקיד, הפקדת מזומן, משיכת מזומן, הפקה ומסירת חשבון לפי בקשת לקוח, ויש פעולה בערוץ הישיר וגם זיכוי חשבון באמצעות מסלקה וצריך גם חיוב בכרטיס אשראי ואם אני רוצה גם הקצאת אשראי ויש, להבדיל, טיפול באשראי, וראוי לשלם בעד קניה ומכירה של ניירות ערך הנסחרים בבורסה של תל אביב וכו' וכו' וכו'.
"אתן לך תשובה", אמרה הפקידה בלשון קצרה. כמעט כפקודה היא נשמעה לי.
אבל, הפלא ופלא, לא עברה חצי שעה והטלפון צלצל ופקידת הבנק ה"מתחרה" הודיעה באותו טון קצר: "אין לי בעיה לתת לך עמלות יותר נמוכות".
והבנק "שלי" – הוא עדיין שוקל. מסקנה: גם אני שוקל אם להישאר בו, כי הבנק הוא חבר כשאתה משלם. הוא פחות חבר, כשאתה לא מוכן לשלם. וחוץ מזה, לא כל הבנקים אותו דבר.

נמצאו מלים אבודות

בסיפורו של אהרן מגד, "יד ושם" (תרמיל, 1965), מצאתי את המלה טפלילית. ההורים לא הזמינו את השמרטף הטכנוקרטי המנוכר, אלא מישהו הרבה יותר נחמד.
"טפליא" הרי אלה ילדים, טף. ובצידה מונחת במילון עוד מלה לא שימושית – "טפלית", שהיא בית תינוקות, פעוטון, מוסד חינוכי-טיפולי לילדים עד גיל שלוש.
עברית שפה יפה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יאיר דקל  On 1 בנובמבר 2009 at 16:22

    איתי, תודה.
    הנה הציטוט: "בכל יום ב' בערב באה טפלילת לשמור על הילד ושניהם יוצאים לקולנוע"…
    תיקון טעות: הסיפור הוא "מעשה בלתי רגיל", באותו קובץ בעמוד 74 ולא כפי שכתבתי בפוסט.

  • איתי  On 31 באוקטובר 2009 at 18:55

    טפלילית נשמע נפלא. אם כי "לילית" לא בהכרח מעוררת אסוציאציות טובות. אבל הצירוף של "טף" והשורש "ט.פ.ל." ו"לילה"- ממש מתאים. האם המשמעות אצל אהרן מגד היא כשל "שמרטף"?

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: