נוסטלגיה במגדל שלום

חיפשתי מוזיאונים בתל אביב. פתחתי את גוגל-מפות והופתעתי. האתר המצויין הציג לי המון בועות אדומות, ובהן מוזיאונים שכבר שכחתי ומוזיאונים שכלל לא ידעתי עליהם. אחת הנקודות האדומות ציינה את מגדל שלום מאיר, שהוקם על חורבות גימנסיה הרצליה והיה הגבוה במזרח התיכון.
אם יש מוזיאון במגדל המרובע הגדול הזה, שהופך למגדל דירות יוקרה – כדאי להציץ. הצצנו לבניין הענק ומצאנו מוזיאון נעלם.
נזכרתי בביקורי הראשון במגדל שלום. זה היה כשחזרנו מטיול ראשון בחו"ל – צרפת ובריטניה. בפריז ובלונדון התפעלנו מן הערים היפהפיות ובעיקר – מחנויות הכלבו העצומות, שכמותן לא היו בארץ. האשה יצאה עם אמה לבקר בכלבו שלום, היחיד והמיוחד. "כמה זה גדול", התפעלה האם. "אוי, זה קטן" – השיבה הבת. זה היה לפני יותר מארבעים שנה. מאז, הכלבו נסגר ובמקומו – חנויות וגם תערוכות.
בשתי קומות, במבואה הגדולה ובאולמות שסביבה – יש תערוכות – יצירות אמנות בצד היסטוריה ונוסטלגיה. מגוון של תצוגות.

המטיילים בתל אביב, כמוני, מכירים היטב את הבניינים הישנים מאד, המעוטרים בציורי קרמיקה נאיביים. כעת אין צורך לשוטט ברחובות ומבית לבית במרכז העיר. ציורי הקרמיקה, שלוקטו מבית ביאליק, מבית העיריה הישן, בית הספר התיכון למסחר, עירוני ד', בית הספר אחד העם ועוד – מוצגים זה ליד זה ולידם הסברים: מי יצר, מתי והיכן. תערוכה מעניינת.
באולם סמוך בעלי חיים מחייכים. זאת חוות החיות של אמנית הקרמיקה מיכל שיבולת מגן שמואל. על מעמדים מוצגים פסלונים של חיות בית ועדרי הצאן והפסלים צבעוניים ועליזים, כמו מבקשים חיבוק.
באולם הסמוך מוקרנים סרטים תיעודיים על האדריכלות של תל אביב. הבתים, שמהם צולמו ציורי הקרמיקה, מתגלים בתוך הנוף העירוני ובפני הצופה מוצגת התפתחות העיר הלבנה, הנמוכה, האנושית, שממנה צומחים היום מגדלים מודרניים.
צעד אחד מכאן ואפשר לראות בעין הציפור את העיר בתבנית (מקט). מה שבעבר ראינו מן המצפה שעל מגדל שלום, אפשר לראות בהקטנה: העיר הלבנה על רחובותיה המתעקלים ובשטח פזורים המגדלים, שמיתמרים בינות לבתי-ארבע-הקומות. העיר של בני אדם צומחת להיות מנהטן קטנה. אותה עיר של ציורי הקרמיקה על הקירות הבניינים האקלקטיים, העיר של גימנסיה הרצליה, נראית בתצוגה הזאת בתהליך השינוי. מה שלא רואים ברחוב, מול חלונות הראווה, נראה כאן במבט על. "לגור על החולות", זה נקרא.
גם את האבק התל אביבי נמצא במקט העשוי במקצועיות וראוי היה שיכסו אותו בתיבת זכוכית.
המסדרון הארוך משמש לשתי תצוגות נוסטלגיות מעניינות. המאוחרת יותר – תערוכת תמונות של בתי הקפה בתל אביב של פעם. בתי הקפה נגה. שלג הלבנון, כסית, ובהם אמני התקופה: יוכבד בת מרים, לאה גולדברג, אברהם שלונסקי, ישראל זמורה ואחרים. התערוכה, שנערכה במוזיאון ארץ ישראל, עברה לכאן והיא מצטרפת לתמונת הנוסטלגיה של תל אביב.

אם בתי הקפה והאמנים מייצגים את שנות השלושים, הרי תערוכת המודעות מייצגת את ראשית המנדט הבריטי – שנות העשרים ואף קודם. את תערוכת "עיר במודעות" ערך רחבעם זאבי, שהיה מנהל מוזיאון ארץ ישראל והעמידו על הרגליים. המודעות, שנתלו ברחובות המעטים של העיר העברית הראשונה, מצחיקות, משעשעות ומפתיעות. קשה היה לי למהר בתערוכה זו, כשכל מודעה עוצרת אותי לקרוא, להבין ולחייך – על הסגנון, על השפה ובגלל ההוראות לתושבים.
לדוגמא: חברת החשמל ליפו בע"מ תתחיל להספיק זרם חשמלי. הרוצים לקבל זרם חשמלי, צריכים לפנות למשרד החברה… בין השעות…
ואם להספיק לא מספיק –מודעה אחרת, שכותרתה "דיליז'נס תל אביב" מזהירה: "בזה מתכבדים אנו להודיע להקהל הנכבד… נמסר הדיליז'נס להחוכר מר הילפרין הנכבד שהתחייב להעמיד במשך כל היום לא פחות משלוש עגלות שתלכנה מתל אביב ליפו ובחזרה"… ובאות גדולה במיוחד, עם איור של כף יד מאיימת: "אסור לנסוע בדיליז'נסים שאינם שיכים למר היילפרין ושאין עליהם שלט "דיליז'נס תל אביב".
מודעה אחרת, החתומה על ידי ח. אלפרין, מפקד המשטרה העירונית תל אביב, יכולה להיות אקטואלית גם היום, בעת שהוויכוח על הקמת משטרות עירוניות ניטש במלוא עוזו: "אסור לקטוף ולקלקל נטיעות בגנים… אסור לדרוך או לשבת על הערוגות"…
ועוד איסורים, שרון חולדאי היה בוודאי חותם עליהם, ובעיקר על הסעיף האחרון: "הורים יהיו אחראים על מעשי ילדיהם שאינם ברי עונשין". (השגיאה במקור, צ"ל בני עונשין).
כשיוצאים מן התערוכות, בצידו המערבי של הבניין, מוסתרים במקצת על ידי המדרגות הנעות, נמצאים שני פסיפסים גדולי ממדים. לקראת פתיחת המגדל, יצר נחום גוטמן ב-1966 קיר ענק של פסיפס, המספר את סיפורה של תל-אביב. קצת צפוף לעמוד מול המונומנט שצר לו המקום. את הפסיפס יצרו בעיר רוונה באיטליה, שבה קיימת מסורת של עבודת פסיפס.
שלושים שנה מאוחר יותר, בשנת 1996, יצר הצייר דוד שריר את קיר הפסיפס השני, "תל אביב יפו – דור שני". הוא הוצב מול הפסיפס של נחום גוטמן.
ישן מול ישן. גם הם כבר נוסטלגיה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליאורה  On 5 בדצמבר 2009 at 8:06

    יופי! הזדמתי לשם במקרה לפני זמן מה ומאוד נהניתי – ועכשיו, כשקראתי את רשמיך נהניתי מחדש. תודה

  • אביבה  On 30 באוגוסט 2009 at 20:31

    באמת יש שם יופי של תערוכות, וזו של הכרזות הישנות פשוט מגניבה.
    אנחנו מגיעים לשם פעם בשבוע, לספרייה העירונית הנשכחת, ובדרך גונבים הצצה בכרזות, וגם במודל המוקטן של ת"א שעומד שם כבר שנים.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: