אפשר גם בלי לקנא

מכר ותיק, שאני מעריכו מאד, הפתיע אותי בשבוע שעבר. כאשר פטפטנו בענייני היום ונזכרנו בטייקונים, המושיטים יד אל הציבור ומבקשים מתת. העליתי את שמו של אחד מהם, לשעבר הבוס הגדול של מכרי.
"אני לא מקנא בו" – הגיב האיש והוסיף אחרי הרהור קל "בעצם, אני לא מקנא באף אחד".
"בגלל המשבר הכלכלי, אתה לא מקנא בו?" – שאלתי.
"לא. אינני מקנא באנשים – לא בעשירים, לא בחכמים, לא ביפים. לא מקנא. הטיפוס שהזכרת, לדוגמא, הוא אמנם מעשירי ישראל, אבל אדם בלתי נסבל. מתחנפים אליו, אבל לא אוהבים אותו. זה לא כיף".
"אמרת שאתה לא מקנא באף אחד. זה בלתי אפשרי" – המשכתי.
"דווקא אפשרי" – השיב לי, מרים את עיניו מכוס הקפה, מישיר מבט ולא חייך. הוא לא מותח אותי, חשבתי והחלטתי שהעניין טעון בדיקה. הלכתי אצל עתונאי, חבר, שלמד פסיכולוגיה ופרש מן המקצוע, ושאלתי: "זה אפשרי שאדם אינו מקנא?"
"קנאה זה רגש בסיסי, כמו כעס. מוזר לשמוע שאדם אינו מקנא. ואתה מאמין לו?"
הודיתי בענווה שכן. אני מכיר את הברנש, כאדם משכיל, מבוגר, בעל נסיון רב ומבוסס כלכלית. אולי באמת אין לו סיבה לקנא?
התחלתי לשוטט באינטרנט ומצאתי שהקנאה היא אחד משבעת החטאים היסודיים של הנוצרים. אבל הישראלים לא זקוקים לחטאים של אחרים. אנחנו יודעים יותר טוב…
הקנאה הראשונה בתנ"ך: קין קינא בהבל אחיו והקנאה הסתיימה ברצח. על כך לומדים הילדים כבר בכתה ב'. אבל זה לא מונע בעדם לקנא…
הטרדתי בדוא"ל חברה, פסיכולוגית בכירה במשרד הבריאות. תשובתה היתה קצרה וברורה: "קנאה היא רגש בסיסי אצל כל אדם".
בטלוויזיה שמעתי את הפסיכולוג, ד"ר יורם יובל, מראיין את אילנה דיין בתוכנית "שיחת נפש" והשיחה התגלגלה לקנאה. אילנה דיין: "בוודאי מקנאים בי".
יורם יובל: "על קנאה לא אוהבים לדבר, אבל אצלנו זה עובד שעות נוספות".
אילנה דיין: "מעלים מישהו לגבהים, כדי לראות אותו נופל".
המשכתי להתעניין במקנאים במצליחים, ביפים, בעשירים. אותה קנאה, שאנחנו אוהבים לטפח בשיחות סלון וללבות אותה אם חס וחלילה תדעך.
הפסיכולוגית הבכירה הוסיפה לי תובנה: "אנשים רוצים דבר מסוים רק מפני שיש אותו לאדם אחר. זאת אומרת, החיים שלך היו מצויינים עד שראית מה שיש לשכן. אנשים אלה אינם חיים את החיים של עצמם, אלא את החיים של אנשים אחרים".
בדרך הכלל, מרדף הקנאה מסתיים באכזבה – אם המקנאים מצליחים להשיג, אז מגלים שזה לא זה. משאת הנפש מאכזבת ואז הם ממשיכים לרדוף אחרי דברים אחרים שיש למישהו אחר. ואם לא משיגים – בוודאי שאפשר להמשיך לקנא…
כדאי לזכור שבעשרת הדיברות ציווה אלוהים: "לא תחמוד".
אם אתרגם את נחמן מברסלב, הרבי מאומן, לעברית דהיום: אם אדם מתעשר, כל העולם מתקנאים בו ומבלים ימים ושנים "והכל מחמת הקנאה והסתכלות, שמסתכלין על זה שנתעשר כל כך, ואחר כך אין עולה בידם כלום!"
פתרון לשאלתי מצאתי בספר "רגשות" מאת וילארד גיילין (ספריית אופקים, עם עובד).
הקנאה מתחילה ומסתיימת בהרגשת חסר – לאחרים יש מה שנמנע מאיתנו. כדוגמא, מספר גיילין על שני סטודנטים, שנהגו לאכול בצהרי כל יום במזנון של המכללה אותו סנדוויץ' בדיוק. אחד מהם הבחין, שחברו מודד בעיניו את המנות המוגשות, ונראה כמקנא. יום אחר, כאשר עמדו ליד הדלפק, החליף הסטודנט את המגשים, ונתן לחברו את המגש שלו. החבר הופתע: "מדוע?" השיב הסטודנט: "היום, נתנו לך בטעות את הסנדוויץ' הגדול".
החבר צחק, הקנאה הסתיימה.
הבנתי מדברי גיילין שאפשר לא לקנא. אולי קשה, אבל אפשרי: "הניגוד האמיתי לקנאה הוא הזדהות. הקנאה מפרידה אותנו מחברינו, הזדהות מלכדת אותנו איתם".
חזרתי אל המכר, שעורר אצלי את הסקרנות: "איך עשית את זה? איך אתה לא מקנא?"
– "אני חושב שהורי פינקו אותי (קצת, לא מאד). לא היו עשירים, אבל היו אוהבים. כשהייתי ילד לא הרגשתי שחסר לי משהו. היום אני יודע מה שיש לאחרים – שיהיה להם. קנאה לא עושה לי את זה".
יש ישראלי שלא מקנא? מתברר שיש אחד…
ימותו הקנאים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יאיר דקל  On 22 באפריל 2009 at 13:20

    סרטון קצר ששודר באתר פסיכולוגיה ישראלית – שיחה של פרופ' יורם יובל בטלויזיה על הקנאה:
    http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=104

  • פסיכולוגית  On 12 באפריל 2009 at 21:54

    אנשים מפתחים קנאה באחרים ובמה שיש להם כתוצאה מן התחרות החברתית חסרת המעצורים.
    כאשר מישהו נפגע, הוא לא אומר "העלבת אותי". פשוט מוצאים דרך לפגוע בחזרה ולא בצורה ישירה. אז מדברים על דברים, שיעוררו את קינאתם של אלה שעוררו קנאה אצלם או שפגעו בהם. אנשים מגזימים ומספרים סיפורים יפים על מנת שהם ייראו טוב יותר ו…יעוררו את קנאתם של האחרים. לפעמים עושים זאת באופן מרומז או משתמע ועל ידי כך "להכניס להם" ולנפנף מול עיני השומע במה שאין לו והיה רוצה בו.
    שיקנאו.
    לישראלים יש דרך נוספת של קנאה. כאשר מישהו מספר על קשייו או על אירוע קשה, השומע יביע מיד הזדהות והשתתפות. אבל במשפט הבא יספר כיצד קרה לו עצמו משהו דומה וכיצד… הצליח להסתדר. כמו אמר: קנא בי, הצלחתי!
    הפסיכואנליטיקאית הנודעת מלאני קליין הגדירה שני סוגי קנאה, שבאנגלית מבדילים ביניהם – jealousy ו-envy. הקנאה מסוג envy מתבטאת, למשל, בקנאת בעל לאשתו או בתסביך אדיפוס. envy הוא סוג הקנאה הראשוני – רגש בסיסי שנמצא בתת מודע. זה כעס פנימי, שמתבטא כאשר אדם חושק במשהו שיש אצל אחר.
    ה- envyהוא רגש חזק ביותר ובדרך כלל הוא גורם שלילי. אבל קליין ציינה שיש גם צד חיובי ברגש זה – הקנאה מעוררת אדם לעשות, לפעול, להשיג. כלומר, זה יכול להיות בסיס להישגיות.
    קנאה, המביאה לידי תחרות, מאלצת בני אדם להתעלות על עצמם, לשקוד ביתר שאת על פיתוח יכולתם ולהגיע לשיאים שלא היה מגיעים אליהם אלמלא התחרות ("קנאת סופרים תרבה חוכמה"). אדם מקנא עלול להתמודד עם רגש הקנאה על ידי שיפור עצמו או על ידי ניסיון להכשיל את מושא קנאתו או להקטין את תדמיתו בעיני אחרים.
    אולי אפשר לקשר את ההישגיות הישראלית, במידה מסוימת, לקנאה.
    אגב, הכל יודעים לצטט משיר השירים את הפסוק "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה"… רגש עז.
    בקיצור, אל תקנאו במקנאים.

  • יאיר דקל  On 12 באפריל 2009 at 13:44

    אחרי שהעליתי את פוסט הקנאה, הופתעתי לשמוע בע"פ ולקבל דוא"לים אישיים מאנשים שהצהירו שאינם מקנאים. שמחתי לדעת שלא כל ישראל מקנאים זה לזה.
    לא אכניס את ראשי בין הפסיכולוגית המסתמכת גם על מדליין קליין ובין חנה בית הלחמי הכופרת בעיקר – קנאה אינה רגש. אבל אני שמח על תגובה עם שם מלא של המגיבה.
    ולבסוף – הלכתי אצל האיש-שאינו-מקנא לשמוע את תגובתו. הוא אמר "אני משועשע לקרוא את הדברים. חוץ מזה, אני יודע שאנשים מקנאים בי (לאו דווקא בגלל תכונת אי-הקנאה) אז איך נקרא לאדם שמקנאים בו? אולי איש מקוּנא?

  • חנה בית הלחמי  On 11 באפריל 2009 at 22:42

    תהליכים של לקיחת אחריות אישית על חיינו מעורבים בתהליכי עיבוד ופרידה מקנאה. קנאה היא סוג של משחק סכום אפס ובעצם משקפת אישיות לא מפותחת רגשית-תודעתית. יש הרבה ישראלים וישראליות, שעשו עם עצמם עבודה ולרוב אינם מקנאים, ואם זה מבצבץ – מתמודדים עם זה בסוג של רציונליזציה שערך החבר שלך לגבי אותו עשיר בלתי נסבל.
    חברתך הפסיכולוגית נתנה כמובן את הממבו-ג'מבו הפסיכולוגיסטי, שבעיני הוא מופרך מעיקרו. מדובר בהרגל תרבותי-רגשי-חברתי עמוק ועקשני, אכן, אולם לכשעצמה היא ממש לא רגש אלא תוצר של אי-עיבודו של הרגש, שמביא בין השאר להצפה של רגשות שונים. אבל ממה יחיו הפסיכולוגים אם יכירו בכך שקנאה אינה רגש?

  • אלי  On 11 באפריל 2009 at 22:29

    "רקב רשעים – קנאה" (משלי)
    "הקנאה… מעבירה את האדם מן העולם"… (בבלי) – ראֵה קין שהרג את הבל ולפי המדרש – עקב קנאתו.
    "ארץ קנאן" (קישון)
    כוהנים (הידועים בעצבנותם הלא מתפשרת, שמצד אחד זריזין במשמרתם על הקודש ומאידך גיסא מסופר עליהם בתלמוד, בין השאר, שמרוב להיטותם רמסו את חבריהם על מדרגות המקדש. ראה בני אהרון, דתן ואבירם, שהקריבו אש זרה עקב "ברסלביותם הנחנחית" – לעשות יותר ולהגזים ולהיסחף. שהם, בשורש נשמתם ובהתייחסותם נושאים את הקוד הגנטי של שמעון ולוי (שבט הכוהנים, אשר היו גם מתאימים להרוג איש באחיו במעשה העגל). יעקב אביהם, טרם מותו, אמר: "שמעון ולוי, כלי חמס מכרותיהם… באפם הרגו… בסודם אל תחת נפשי"… (בראשית).
    ואנו מתפללין כל יום שלוש פעמים לאל קנא ומבקשים: "…שלא תעלה קנאתי וקנאת כל אדם" וגו'.
    מכל מקום – קנאת סופרים תרבה חוכמה.

  • אחד  On 11 באפריל 2009 at 21:02

    קודם כל משום שאני זוכר שלכל אחד יש את חבילת הצרות שלו, גם אם אינה נראית לעין.

    שנית כי אין טעם שעיני תהיה צרה ברווחתו ובאושרו של אחר. אדרבא, אנשים שטוב להם באמת בחיים, נוטים גם להעביר את הטוב הזה הלאה, לאלו שגורלם שפר עליהם פחות.

    בכלל, אני רוצה לראות סביבי אנשים מאושרים ולא אומללים.

    ולבסוף, כשאני מקנא, אני מבזבז אנרגיה שיכולתי להשקיע אותה בעצמי, על מנת לקדם את עצמי. ברגע שעשיתי דבר חיובי וטוב למען עצמי, ואני יודע שזמני מוקדש להמשיך לעשות לעצמי טוב, אין לי במה לקנא באחרים. כל אחד אחראי להצלחותיו או לכשלונו שלו.

    ברור שאני פוקח עיניים להתבונן בהישגיהם של אחרים כדי לדרבן את עצמי הלאה ושיהיה לי למה לשאוף. אבל אני לא מכור לזה, ולא לפי השגת דבר זה או אחר כפי שראיתי אצל הזולת, נמדדת הערכתי העצמית באופן בלעדי.

    קודם תאהבו את עצמכם על כל מה שיש וכל מה שאין, או שעדיין אין לכם.
    אחר כך תראו כמה מיותרת היא הקנאה.
    אפילו לא מכוערת.
    סתם מיותרת.

  • עמנואל  On 11 באפריל 2009 at 20:51

    אני מצרף אימרה של רבי מיכל מזלוטשוב, מגדולי החסידות בדורות הראשונים: "מימי לא נצרכתי לדבר עד שהיה לי, כי כל זמן שלא היה לי הדבר, בטוח הייתי שאיני צריך לו".
    המקור: אליעזר שטיינמן, "גן החסידות"

  • אור  On 11 באפריל 2009 at 20:09

    בקשת הרגשות, "יפים" או "לא יפים". השאלה היא המידה. אם קנאה זה מה שמנחה ומפעיל אותך בחיים, אתה בצרות.
    זה לא מיוחד לישראלים, אלא שאותם אנחנו כנראה מכירים קצת יותר מקרוב.

  • יוסי דר  On 11 באפריל 2009 at 12:11

    אני לא מקנא באיש הזה.

  • בעז יניב  On 11 באפריל 2009 at 11:54

    פוסט יפה על רגש מכוער. בתפיסות המזרחיות טמונות גם תובנות אשר מאפשרות להתשחרר מתחושת קינאה, ובעצם גם הן פועלות בדרך של הזדהות. אם הכל אחד, אז אין טעם בקינאה. עם זאת אין טעם בהמתת הקנאים.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: