האלו, לא שומעים !!!

"אני זקוק לעזרה", אמר לי מכר. "אני משתתף בקורס לקריאת שפתיים ואני צריך מתנדב שומע".
זה עורר סקרנות והתנדבתי.
בדרך הסביר לי מכרי את הסיפור שלא ידעתי: הוא שומע, אבל לא כראוי. לפני שנים אחדות הלך לרופא אוזניים כדי להתלונן והרופא הבהיר לו: יש אצלך התנוונות של שערות-החישה שבתוך האוזן הפנימית. התהליך אינו הפיך והמצב ילך ויחמיר. אף אחד לא יודע אם זה יקרה מהר או יהיה לאט, אמר הדוקטור והוסיף "נחמה": אי אפשר לעצור ואי אפשר לרפא.
"שמעתי וזה נראה לי כל כך רחוק, כל כך לא משמעותי. לא נכנסתי לחרדה, אבל דבריו התאמתו ובמשך השנים הלכה השמיעה והתדרדרה. מכשיר שמיעה עוזר לי, אבל זה לא מספיק וכל הזמן אני צריך לשאול 'מה אמרת?' זה מתחיל להפחיד. אני יושב בחברה ומרגיש שאינני מבין הכל. מתחיל להתרחק, להיות לא מובן. עונה תשובות מוזרות לשאלות, כי לא שמעתי מלה וטעיתי בהבנה. זה רע".
"החלטתי ללמוד לקרוא שפתיים כשאני עדיין שומע בינוני ומטה. צריך להתכונן ואינני רוצה לחכות עד שהתהליך יסתיים בחירשות מוחלטת.
"קיוויתי, שאוכל לשבת בבית קפה ולקרוא את שפתיהם של היושבים מרחוק. מרגל ממש… אבל נס כזה לא קורה. במקום זאת, הבטיחו לי, צריך לתרגל ולתרגל ועוד לתרגל. וגם כשיודעים – לא יודעים מספיק. אבל קריאת השפתיים עוזרת מאד לשמיעה הירודה.
"עכשיו אני בשלב ב': מתרגלים", סיים.
באנו לדירה בגבעתיים, הצופה על הנוף המדהים עד ים תל אביב. השמש שקעה והאירה את מגדלי העיר לעיני שלושת המשתתפים והמדריכה. כל אחד הביא "שותף", כמוני, שיעזור בתרגול.
השולחן עגול, כדי שכל אחד יוכל לקרוא את שפתי המדבר. כשהגיע תורי, התבקשתי לומר משפטים אבל לא להשמיע קול. רק בתנועות שפתיים. בתחילה הרגשתי כמו בתיאטרון ומולי המשתתפים מרוכזים מאד, מביטים לי לתוך הפה ומנסים "לקרוא" (או לנחש) מה שאני אומר. הרגשה מוזרה.
חשבתי שכל זה יהיה לי קל, אבל לא. צריך להישמע להוראות המדריכה: "תרים את הראש, סלק את הידיים מלפני הפנים ובעיקר – דבר עם פה גדול". חשבתי שאני מדבר ברור. "אתה בולע אותיות", היא נזפה בי. נזכרתי במורה שלי לספרות בתיכון, שאהב לפנות בלגלוג אל תלמיד בטלן: "פתח פיך ויאירו דבריך". והדברים כלל לא האירו…
חזרתי לתפקידי במפגש: אני לוחש ומולי מתאמצים לנחש. מתוך משפט שלם, הם מזהים שתים או שלוש מלים. אני חוזר ואומר את הדברים בתנועות שפתיים בלבד, ושוב מתאמצים לנחש. מי שזיהה נכון מלה – זוכה לעידוד מהמדריכה. האחרים זוכים למבט זועף.
כתום שעה של דיבורים-מתַרגלים יצאתי עייף. המכר שהזמין אותי היה מותש.
לא שיערתי שכך מרגישים אנשים ששומעים קצת, ולמדתי שבעצם אינני יודע מה תחושתם של אנשים שלא שומעים כלל.
במוזיאון הילדים בחולון יש תערוכה מדהימה של לקויי שמיעה – "הזמנה לשקט". תערוכה, שגם מבוגרים ילמדו ממנה הרבה. http://www.childrensmuseum.org.il/Front/ShowCategory.aspx
אני צריך ללכת לראות (בלי לשמוע…)

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On 25 במרץ 2009 at 18:39

    בעלי כבד שמיעה, וכשהוא מוריד את המכשיר אני מדברת כך באופן קבוע, ללא קול. הרגלים. אני אפילו לא שמה לב שאני עושה את זה בדרך כךך.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: