אולי אפשר לרפא אוטיסטים

הכל "יודעים", שאי אפשר לרפא אוטיזם. אי אפשר להבריא אדם מן המצב המנותק הזה. הכל יודעים, מלבד יעל אופיר, שאיננה מסכימה לכך. כבר שנים רבות היא מטפלת באוטיסטים ופיתחה שיטה ייחודית משלה כדי לחבר את הנפגעים הללו למציאות.
יעל אופיר כתבה ספר "קרא לי אמא" (המסע אל מחוץ לאוטיזם) ובו היא מספרת סיפור פלא – ילד בן שנתיים אובחן כאוטיסט, זכה אצלה לטיפול מסור והפך לילד מתפקד באורח נורמלי (באופן נורמטיבי). במשך כשלוש שנים טיפלה בילד, הביאה אותו ממצב של סמרטוט מוטל בפינת הבית למצב של ילד נורמלי בגן, בוחר חברים, משחק ומתקדם לכיתה א'.
מאז הטיפול עברו שנים אחדות והבלתי יאומן קרה – האוטיסט נהיה ילד רגיל, חביב, חברותי ומתקשר. הוא סיים את בית הספר היסודי והגיע ללא מאמץ לתיכון.
זה קרה למרות שהממסד לא אהב את שיטת הטיפול הייחודית.
על פגישתה הראשונה עם המשפחה היא מספרת בספר: "ביום שקבענו, הגיעו ההורים והאב, שנשא על זרועותיו את ילדו בן השנתיים, הניח אותו באחת מפינות החדר, ממש כאילו היה חבילה. הוא פנה לשבת לצד אשתו, על הספה. ישיבתם של ההורים הזכירה לי קהל, היושב באולם לפני הבמה, מוכן לצפות במתרחש עליה. הילד לא הרים את ראשו ולא השמיע הגה. הוא ישב שם, רפוי שרירים, ממש כפי שהונח. קטן ומנותק מהסובב אותו…
"לפי הסולם האיבחוני שלי, הילד נמצא במצב של אוטיזם קשה, ואמרתי זאת להורים".
ההורים היססו, אך הם סירבו להביא את הילד הקטן לטיפול ממסדי. השיקול הזה הכריע והילד נמסר לטיפול המיוחד.
איך נעשה הטיפול? הספונטניות היא שם המשחק. ולמלה משחק יש כאן משמעות מאד רצינית. המטפלים קשובים לילד האוטיסט, משלימים את תנועותיו ומלווים את הקולות שהוא משמיע, ואחרי הרבה זמן, הרבה סבלנות והרבה מאמץ – מתחיל הילד לחקות אותם ואחר כך גם לתקשר.
לפני הגיעו לגיל שלוש, אחרי שבעה חודשי טיפול, הגיע הילד לבדיקה במרפאה רשמית. נתנו לו צעצוע דמוי תפוח אדמה ובו חורים ואיברים "לשתול" בחורים הללו. הילד התרכז והכניס לשני החורים העליונים את העיניים ואמר "עיניים". אחר כך לקח את ה"פה" והכניס לחור המתאים ואמר "פה". תוך כדי כך אורו פניו ככל ילד משחק. אחר כך ניסה להכניס את האוזניים לחורים של הגבות ונכשל. אז הניח את "תפוח האדמה" בצד ו…התנתק מן העולם.
הבוחנת לא הגיבה למראה המדהים של אוטיסט, שמצליח לבצע מטלה ואף עושה זאת בשמחה. היא, פשוט לא הצליחה לעכל את המראה. בעיניה, הילד והמטפלת שלו לא עברו את ה"מבחן"…
יעל לא התייאשה מן התגובה השלילית הזאת. היא המשיכה לטפל בילד כמקודם ושמחה לראות את התקדמותו היפה. אחרי פרק זמן הובא לבדיקות במרפאה, ו"עם כל בדיקת מעקב, שוב ושוב הפנו אנשי המקצוע את המשפחה למסגרת הטיפולית הממסדית שהאוטיסט 'צריך' להיות בה… פעמיים במהלך הטיפול נסע הילד אל התחנה הטיפולית, שבה אובחן אצלו האוטיזם, ושם נקבע: 'אי אפשר לדעת לאן זה יתפתח'" – סיפרה יעל אופיר בספר.
בבדיקה נוספת, אמרה הבוחנת להורים ש'אין טעם לבודד את הילד'. הבוחנת לא שמה לב שהילד כבר מבקר בגן ילדים רגיל! "הדברים נאמרו לנו בכעס ובצעקות ללא מעצור" – מסופר עוד בספר.
הספר מדבר על מקרה אחד. יעל אופיר אומרת שהוא איננו חריג. אפשר לחלץ אוטיסטים מן המנותקות. אפשר להקל על מצבם.