חזרה אל הילדות

פגישה מקרית בשוק הפשפשים: מכר ותיק שלי ניצב לפתע. הוא – קונה, אני משוטט.

האיש, אספן של פריטי ישראליאנה משנת קום המדינה ועד שנות הששים (וגם קצת לפני וקצת אחרי). בקיצור, חפצים שאין להם שימוש היום… הוא אורח קבוע בשוק של יפו. גם שם הוא צובר פריטים לאוסף, שהולך וגדל ומתרחב ומתעשר ואין לו גבול. "אני לא סוחר בפריטים. אני אוסף אותם", הוא מצהיר ומזמין אותי לראות את האוסף במחסן בפאתי רמת-גן.

החדר גדול למדי וכל הקירות מקושטים בתבניות ומסגרות ותמונות ומוצגים, ומסביב מוצגים פריטי העבר בארונות, וארונות, ועוד ארונות גדושים ומתפקעים מחפצים, שעקרת בית נוקדנית היתה משליכה מיד. כאן הם מסודרים וגם מגובבים וגם מוטלים וגם מונחים. המון, המון המון.

להיכנס לחדר, הרי זה כמו לחזור לעולם החלומות. חלומות של פעם. חלומות של ילדים.

יש כאן צעצועי פח של חיילים, שמניעים ידיים, ובובות, שאפשר לסובב את ראשיהן, ומדף שלם של בובות מצפצפות מתוצרת מפעל הפלסטיק של מאייר. לא חדשות ומתוחכמות כמו שהנכדים שלי קיבלו. כאלה "פושטיות", שילדיי שיחקו בהן לפני שנים רבות. ומעל למדף הבובות – רדיו, ועוד רדיו ועוד אחד, ועוד אחד. לא טרנזיסטורים – אלה כבר "חדשים" מדי. מקלטי רדיו-מנורות, שבכמותו שמענו את החדשות ממלחמת העולם.

לא ביררתי כמה מהם עדיין פועלים, אבל אני יודע שהאיש, המכור לאוסף שלו, מטפל בעדינות בכל פריט ופריט. אנחנו ממשיכים לפינה השניה וכאן מוטלים כמה ארגזים ממתינים למיון, ולידם מעל ארון מביטים פסלי הגבס של הרצל (ספרתי שלושה), גולדה מאיר (ארבעה) וכמה ראשים של משה דיין פזורים במקומות שונים. לא כולם פסלי גבס. לדיין יש גם פסלי עץ ופלסטיק וניכר שכולם ידעו ימים טובים יותר.

בילדותי, הייתי מומחה גדול לשוקולדים. כאן הופתעתי לראות את מכסי הקרטון של בונבוניירות מתוצרת עלית וגם שוקולדים שכמותם לא ראיתי מימי. האיש מחייך, מוציא קלסר גדול ובתוכו מתוייקים בין דפי ניילון עטיפות של טבלאות השוקולד. הפרה (המקורית!) תופסת מקום של כבוד. ויש גם "זהבים" של שוקולד וסוכריות, שהחליקו אותם היטב.

ממפעל עלית שמעו על האוסף ומפעם לפעם מגיע צלם לתייק משהו מימי קדם.

אנחנו מדברים וחבר, שנלווה אלי, שואל: "יש לך בלורות?" והמארח צוחק – "אתה מחיפה? אצלנו, ברמת גן, דיברו על ג'ולים". הוא מסביר לנו שפעם היתה שפה שונה לחולונים ובת-ימים מזו של התל אביבים. והילדים החיפנים קראו לצעצועים ולמשחקים שלהם בשמות אחרים מן הירושלמים.

אנחנו עוצרים בסיור מול פרימוס בוהק בזהב באמצע הארון. פרימוסים רבים ראיתי, אבל כולם היו שחורים ומפוייחים ואף אחד מהם לא הבריק כל כך. "זה פרימוס חדש, ולידו הקופסה המקורית", מספר בעל האוסף בגאווה ואנחנו עומדים ומשחזרים איך אמא היתה מדליקה את רעשן האש הזה…

אפשר למצוא כאן קסת דיו לעט נובע "ווטרמנס" וגם מערכת כלי גילוח עם סכינים של פעם ("זה של אבי") ומאות מחזיקי מפתחות מפלסטיק, ששימשו אמצעי פרסום למוצרים שכבר מזמן אינם.

"יש לי מאות אלפי פריטים במחסן הזה ועוד", הוא מספר ומגלה לנו, הבורים, שנערכות בארץ מכירות פומביות של חפצי ישראליאנה ויש למוכרים מתחרים גם ב-.ebay יש כעת הרבה אספנים בתחום הזה".

מי שזוכר את מקררי הקרח, מוצא עניין בידיות עם הקרסים לנשיאת "רבע בלוק" ויש גם משקל קפיץ, שאוסף הכביסה היה שוקל בו את הבגדים המלוכלכים כשלקח אותם ממי שאין לה מכונת כביסה. ולמי היתה?

בסופו של הסיור אנחנו עוצרים לפני תיבה ובה כמה עשרות פריטים – משקפיים מוזרים ואותות הצטיינות וגם קופסאות סיגריות. "מה הפריט היקר ביותר כאן?" – אנחנו נשאלים שאלה מתקילה. עומדים הסקרנים ובוהים בתיבה. התשובה: "קופסת סיגריות 'עמי' עם ציור של 'שרוליק', שצייר דוש. ייצרו את הסיגריות האלה רק שנה אחת, שנת העשור למדינה. ואז הן נעלמו".

ככה, קופסת צהבהבה ומעוכה של סיגריות שטוחות, שווה בעיני אספנים הרבה הרבה יותר ממקטרת השלום.

עם מוזר האספנים. לנו החזיר הביקור זכרונות ילדות.

+ + +

הסיסמא של אובמה בכמה שפות:
Yes, we can!

אפשר גם:
Yes
Oui
כן

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הילה מאור  On 20 בנובמבר 2008 at 11:06

    מישהו זוכר?
    אולי נוגה.

    ואצלינו אמרו גולים או גולות
    (רמת השרון)

  • עמנואל  On 20 בנובמבר 2008 at 8:51

    גם בצפת היו אומרים בלורות. אולי המקור הוא בערבית.

  • טלי  On 20 בנובמבר 2008 at 1:34

    וגם אני חיפאית גאה שאומרת בלורות…

    וההברקה התלת לשונית של yes we can פשוט גאונית!

  • יאיר דקל  On 19 בנובמבר 2008 at 22:21

    מצטער, האיש חובב אלמוניות. אבל את המוצגים שלו הוא תורם, לעתים, לתערוכות בנושאי נוסטלגיה.

  • שרון רז  On 19 בנובמבר 2008 at 21:03

    נהניתי לקרוא את הפוסט היפה הזה, תודה

  • דוד שליט  On 19 בנובמבר 2008 at 18:02

    אמרנו בלורות, והתל אביבים אמרו ג'ולות או גולות. אמרנו טור או יאס, והם אמרו עץ או פלי. הגרסה התל אביבית נרשמה בשבועוני הילדים ובספרים, וכל היתר שרד רק בזכרונות.
    נשמע מקסים האיש שלך. הוא פתוח לביקורים?

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: