בניין עיריית בת-ים כמשל

אנחנו טסים לחו"ל להתרענן ולהתפעל, מבקרים באירופה ה"קלאסית" ומסיירים בבנייני הפאר, הכנסיות, הארמונות והעיריות, אשר עומדים על מכונם כבר מאות בשנים. מבקרים בהיכלות, שהאורח מרים ראשו אליהם בהשתוממות, כאשר הוא מתפנה מן הביקור ההכרחי בשווקים ובחנויות. לפעמים, אנחנו אפילו שואלים: "איך הם מצליחים לשמור כל כך יפה על הנוטרדאם בפאריס או הגשר של לונדון וארמונות פטרסבורג המופלאים?"
הלכתי אל אחד הבניינים המופלאים בישראל – בניין העירייה בבת-ים. אני מצטט את האדריכל יוסי מטלון, שכתב בבלוג שלו http://www.notes.co.il/yossi/43388.asp: " בניין עיריית בת-ים הוא בניין ברמה אחרת, מוצלח, תמיד מרענן, מתאים גם לזמננו וגבוה ברמתו מהרבה פרויקטים חדשים, עכשוויים", וכן הוא מוסיף: "לעיר בת-ים יש פנינה ארכיטקטונית, מבנה שנחשב בעת בנייתו כ'משוגע', כיצירה אוונגרדית, ואחד שלא מתאים למקום שבו הוקם".
כאשר נבנה הבניין לפני 45 שנים, הוא עורר פולמוס ציבורי עצום. פירמידה הפוכה בנויית בטון. בניין, שצורותיו זוויתיות והוא מיוחד, מוזר ולדעת רבים – פשוט לא מתקבל על הדעת כבניין לעירייה. הוא נבנה בשטח חולות מישורי וחשוף, לא הרחק משפת הים והרחק מכל בית מגורים.
עבר זמן, הפולמוס נשכח ו…יצאתי לבקר את הבניין מעורר המחלוקת הזה, שהעירייה רוצה לנטוש אותו להעביר את משכנה למקום אחר. ליוו אותי שני חברים – אדריכל ומנהל כוח אדם. וכל אחד ראה את הבניין באור שונה.
האדריכל התפעל מן היצירה: בניין מיוחד, יוצא דופן, אומנותי. בלתי רגיל.
מנהל כוח האדם נכנס לאולם המבואה של העירייה וחרץ דין: זה לא מקום עבודה לפקידים. זה לא מקום שאפשר לקבל בו קהל.
ואני הסתכלתי על ההזנחה – על הבטון המתרסק, על נזילת המים השחורה מן המזגן על הקיר והמדרכה, על צינורות שבורים, צבע מתקלף ודהוי. הבטתי על הפנינה הארכיטקטונית וראיתי את השבר – מבנה ציבור מיוחד במינו, שהעירייה טורחת לטפח את סביבתו ושוכחת אותו.
סביב הבניין נסללה מדרכה ובה דקלים גבוהים ושיחים פורחים. מדשאות נרחבות מפרידות בין העירייה ובין בתי המגורים הקרובים. ביום חם, מצילות הקומות העליונות של הפירמידה ההפוכה על המדרכה.
צריך להסתובב סביב הבניין עד שמגלים את הכניסה, הנחבאת בינות לקירות הבטון הממורטטים. כשנכנסים, מגלים מבואה מוזרה – אולם חשוך, גדול, שהקומה העליונה משקיפה עליו כמו מרפסת עם חלונות אלכסוניים, שנסתמו ביד לא אמונה, עם קישוטים לא מוצלחים שנתלו באלכסון, בלי קשר לצורת הבניין, עם חדרים נוספים ש"הודבקו" בצורה שלומיאלית למבנה הייחודי.
את הפרטים הללו לא רואים מיד, כי העין צריכה להתרגל לחשיכה הקלה. מנורות ענק נתלו מן הקירות בצורה מכוערת, אבל כשאנחנו נכנסנו – הן לא דלקו.
הבניין נבנה כך שאפשר לכנס אסיפה רבת משתתפים במרכז האולם – הסביר האדריכל. ואני, אינני מאמין שאי פעם כונסה כאן עצרת עם. אולי הייתה איזה אסיפת מחאה של העובדים בבניין…
העירייה עשתה הכול כדי לכער את המבנה הגדול הזה. אבל עיריית בת-ים לא לבד. גם מוסדות ציבור אחרים אצלנו נראים כאילו טרחו בכוונה להשחיר את פניהם ולהזקין אותם בטרם עת. איך הגויים מצליחים לשמור על בנייניהם?
בעת הסיור בעיריית בת-ים, נזכרתי בביקורי הראשון בקרית אונו, לפני שנים רבות, כאשר עברתי לגור במקום. פגשתי את ראש המועצה המיתולוגי, אביגדור ורשה, במשרדו בבנייני המועצה. סליחה, לא היו אלה בניינים, אלא צריף. התפעלתי מכך שהמועצה שוכנת בצריף והתושבים גרים בווילות מסביב.
היה זה צריף, אבל שמור היטב עם גינה מטופחת מסביב.
בבת-ים יש ארמון, אבל מתייחסים אליו כמו אל שריד מעברה.
כך לא רק בבת-ים.

מודעות פרסומת
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: