שני פסקי דין עצובים

הכרתי את מערכת המשפט מקרוב. לא כנאשם, לא כתובע או נתבע, אלא באורח מקצועי. הכרתי שופטים רבים וגם בעיצומו של הוויכוח הגדול אני מצהיר שיש לנו מערכת משפט מעולה. ובכל זאת, היתה לי עוגמת נפש משני פסקי דין. שני פסקי דין פרטיים, של עובדים שפנו לבית הדין לעבודה וביקשו פיצוי ממעסיקים עושקים. ביקשו ולא כל כך קיבלו.
הראשון, נגר. עולה ותיק מברית המועצות, בעל ידי זהב ואיש מקצוע טוב. אחרי כמה שנות עבודה בנגריה, חלה והחליט להחליף מקום עבודה. הוא בא להתייעץ והציג את תלושי המשכורת הקטנים והראה את חשבונות הבנק, שבהם הופקדו סכומים גדולים הרבה יותר. "שילם מתחת לשולחן. שחור", אמר ושאל מה לעשות.
חיפשתי עורך דין מומלץ וקיבלתי שם. במשרדו הנאה, הסביר הפרקליט בביטחון רב, שהסיכויים גדולים וכדאי מאד להגיש תביעה. "תדרוש את הפרשי הביטוח הלאומי שלא שולמו לך, מגיעה לך חופשה ועוד זכויות נוספות", אמר עורך הדין ונקב את שכרו. "הסיכויים שלך טובים מאד", הטעים.
האיש הגיש את התביעה לבית הדין לעבודה. בפני השופט עמד נגר, קצת עילג לשון, קצת לא ברור בדבריו. הציג את תלושי המשכורת המוקטנים ואת חשבונות הבנק וטען "עובדה שבכל חודש נכנס לחשבון בבנק אותו סכום. זאת המשכורת שלי". אחר כך הציג את חשבונות הביטוח הלאומי והראה שהסכומים מתאימים למשכורת קטנה. הוא המשיך בטענותיו והסביר, והסביר, והסביר.
בעל הנגריה, סוחר רהוט שפה וחלק לשון, השיב: "ההפרש הכספי – זה בגלל עבודות נוספות. עבודות פרטיות" והמשיך בשלל תירוצים דומים.
השופט עיין בחומר, שקל את הדברים ופסק לנגר התובע סכום קטן הרבה יותר מכפי שתבע. עורך הדין לקח את כל הסכום כשכר טירחה.
הנגר עבר למקום עבודה חדש ותוך זמן קצר גילה תופעה מוכרת: תלוש המשכורת קטן מן הסכום שמשולם לו במזומן. גם אין תשלומים בעת מחלה וחופשה. הוא כבר אינו מתכוון לפנות לבית הדין לעבודה.
עברו כשנתיים, וידיד שלי, שבימי לימודיו באוניברסיטה עבד כאיש ביטחון, ראה שינוי לרעה בתנאי עבודתו הגרועים בחברת השמירה, והחליט להתפטר ולתבוע את זכויותיו – שכר שעות נוספות שלא שולם, דמי מחלה, פיצויים שלא שולמו, ועוד. היחס היה גרוע ביותר ("לפעמים לא היה מי שיחליף אותי ללכת לשירותים ואני לא יכולתי לעזוב את המשמרת").
הבחור לא פנה לעורך דין, אלא למד את החומר, התייעץ והגיש תביעה לפיצויים בסך כ-40 אלף ש"ח. "אם השופט יפסוק 30 אלף – זה בהחלט סביר, אבל לא פחות מזה", אמר והטיל ספק שיזכה בכל הסכום.
חודשים אחדים נמשך המשפט, מנהל חברת השמירה התייצב והעיד. הסטודנט הצביע על סתירות בעדות ואולי גם על שקרים.
כשהגיע לידיו פסק הדין קרא התובע: "פיצויים בסך של 407 ש"ח"…
מכיוון שאני מכיר את שני התובעים ויודע את נסיבות התביעה – התאכזבתי מאד. לצערי, הצטרפתי למאוכזבי בית המשפט.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יאיר דקל  On 4 באוקטובר 2008 at 13:00

    לירון לבנה, אין בידי פסק הדין ואף לא קישור אליו. לא התכוונתי לפגוע ביושרה של השופט ובנימוקיו. כתבתי על שני מקרים שהכרתי אישית והצטערתי על התוצאות.
    לעודד,
    בשיעור הראשון של מבוא למשפט, לימד אותנו נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב דאז, זאב צלטנר, שבבית המשפט לא עושים צדק, אלא משפט.
    לדעתי, משפט זה היה אמיתי והינו אמיתי.
    אנשים הולכים לבית המשפט לחפש צדק, אבל הוא לא מסתתר שם. השופטים פועלים לפי חוק ומפרשים אותו כמיטב יכולתם ולפי מצפונם. אני יודע זאת.
    אין לי מסקנה חד משמעית לא לפנות לבית המשפט. יש לי מסקנה מורכבת יותר – צריך לחשוב פעמיים ושלוש לפני שפונים לבית המשפט. פסק דין איננו "מונח בכיס". לפעמים (לא תמיד) מותר ועדיף לא לפנות לבית המשפט. ואם פונים, צריך לדעת שהציפיות עלולות להתבדות.

  • עודד  On 28 באוגוסט 2008 at 18:13

    האם המסקנה מדבריך שאין טעם לפנות לבתי המשפט ורצוי להרים ידיים? או שיש משהו אחר לעשות? אנא פרט. תודה

  • קורא  On 28 באוגוסט 2008 at 18:12

    אולי השופטים יקראו ויפנימו

  • יאיר דקל  On 18 באוגוסט 2008 at 23:35

    לאלון ויצחק לבנה
    העצה לשלם לפי אחוזים לעורך דין – עצה טובה. במקרה של הנגר התובע, סמכנו על המלצות והתאכזבנו.
    הסטודנט חסך את שכר הטירחה כי היה בטוח בצדקתו. הפסיד והתאכזב. הוא סירב לפרסם את פסק הדין ואת פרטיו האישיים.
    מצטער

  • אורי  On 16 באוגוסט 2008 at 22:19

    אם לנגר היית מייעץ לסכם עם העו"ד שמצאת עבורו ששכרו ישולם לו באחוזים מסך כולל של פיצויים שהיה מקבל בפסק הדין — העו"ד מדושן העונג היה מזיע יותר ומשיג הרבה יותר.

    אותה עצה טובה הייתי מציע לחברך הסטודנט: טוללך עו"ד מומחה לדיני עבודה וסכם עמו על אחוזים משכרו, מקסימום 25%. הו אז תראה אותו רץ בשבילך, כי כל שקל עבורו זה השכר.

    מעבר לכך, בבתי הדין לעבודה לא יושב שופט אחד (אלא אם מדובר בהליך קדם משפט), אלא שלושה שופטים, שאחד מהם הוא נציג המעסיקים, השני נציג העובדים (שניהם נטולי הסמכה משפטית רשמית) ושופט אחד המוסמך על ידי הוועדה למינוי שופטים. כך שבהחלט יתכן ודעת נציג העובדים נותרה בדעת מיעוט לנוכח הטיעונים שהועלו על ידי חבריך, העשוקים.

  • ירון לבנה  On 16 באוגוסט 2008 at 19:35

    אולי אפשר לקבל לינק לפסק הדין עצמו שנוכל בדיוק מה קרה שם מיד ראשונה?

  • אלון  On 16 באוגוסט 2008 at 14:27

    מה שאתם עושים זו לא חוכמה. זה גם לא פר.
    פסקי דין מפורסמים כך שניתן להביא אותם כאן.

    לשופט בטח יש נימוקים.

    אולי הם לא מוצדקים. אולי הוא טועה.
    אבל אם לא תביאו את דבריו, אז איך נדע?

  • איריס  On 15 באוגוסט 2008 at 17:08

    לא משנה אם זה בית דין לעבודה או בית משפט לסכסוכי ימאות, או המערכת הרגילה, העייסק קרס, והאכזבה מצטרפת לשאר התלונות שנשמעות מכל עבר.
    בית הדין לעבודה כמו בית משפט לתביעות קטנות, אמור לעסוק בעושק של האזרח הקטן על ידי גופים חזקים ממנו, אם מעסיק, בטוח לאומי, או תאגידים מסחריים ועסקים. הערכאות הללו לא נותנות מענה, אלא פועלים למען החזקים נגד החלשים, ומבחינה זו עדיף ללא עלה התאנה, שרק גורם להוצאות נוספות והתשה של הצד החלש יותר, שלא לדבר על עגמת הנפש והצריבה בתודעה הגורמת לחוסר אונים נרכש או אלימות.

    שופטים שנתקלתי בהם בטריגונלים האלה היו זחוחים, מושחתים בסיסית (כלומר לועגים ממש לצד הקטן יותר ומחייכים בחנופה לב"כ הצד החזק), וגם תת רמה מבחינת החומר המשפטי. צלצל אלי ידיד שסיפר סיפור מאד דומה על נגר עם סכסוך דומה (אולי זה אפילו אותו אדם ?) ושאל אם אני יכולה לעזור, מבחינה משפטית. שמעתי את הסכום המדובר, אמרתי לו תגיד לחבר שלך שישכח מזה או שינקוט אמצעים אחרים, בשפה שהצד השני מבין בלי לפרט. הידיד שלי כעס עלי כי חשב שאני מתחמקת, אבל זו היתה עצה כנה. חסר שעוד ישלם לעו"ד הוצאות שכר טירחה כדי לקבל את הסטירה מהשופטים. למרבה הצער גם מרבית עורכי הדין בשוק הפרטי פועלים באותה צורה ו"מוכרים" קליינטים, או מספרים להם סיפורים כדי להוציא את שכר הטרחה כאשר הם יודעים שלא יוכלו להביא תוצאות.

  • יוסי  On 15 באוגוסט 2008 at 16:08

    הצטרפת למאוכזבי בית המשפט מהסיבות הלא נכונות.

    כי בית הדין לעבודה אינו שייך למערכת בתי המשפט ולא למשרד המשפטים, אלא למשרד העבודה והרווחה.

    יש מספיק סיבות להיות מאוכזב – ומיואש – מבית המשפט, ולא צריך להיזקק לסיבות השייכות לגוף מטומטם אחר.

  • דפנה לוי  On 15 באוגוסט 2008 at 15:23

    ככלל אני שונאת הכללות, אז להוציא מן הכלל רב בתי המשפט בארץ (לא כולם) שכחו מהו צדק, יש הרגשה שלשיקול הדעת וההיגיון אין מקום בהחלטות רבות שניתנות.,
    אני לא יודעת אם זה קשור לקריסה/מעיכה החברתית שאנחנו עוברים, אבל איכשהו נדמה שבשנים האחרונות עוברת גם על בתי המשפט איזושהי זילות. אל כס השופטים קל מאד להגיע, ולעיתים אני תוהה אם בתקופתנו כל … הוא שופט.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: