בעל מו"מ

עכשיו, אחרי שהוחזרו גופותיהם של אלדד רגב ואהוד גולדווסר, קל לטעון כלפי הצד הישראלי במשא ומתן. אבל אין לנו מידע מדוייק על מה שהיה באותו משא ומתן ופרטים אמיתיים ייוודעו בוודאי בעתיד הרחוק. אפשר ללמוד משהו על הדרך שבה מנהלת משלחת ישראלית בכירה משא ומתן עם נציג הבכיר של העם הפלשתיני. מתוך הדברים בראיון "היום שבו מת השלום", שערך ארי שביט עם שלמה בן-עמי, אז שר החוץ. בן-עמי ניהל יומן מפורט של הוועידה ומיומנו אנחנו יכולים ללמוד מה באמת קרה בקמפ דיוויד ואיך תהליך השלום דאז נפח את נשמתו.
דברים קצרים מאד מן הראיון אביא כאן (פורסם במוסף הארץ בתאריך 14/09/2001) ויש גם מסקנה: אנחנו, כלומר, מנהיגינו, אינם יודעים א"ב של משא ומתן. את השגיאות של אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, מפרט שלמה בן-עמי ואני מניח שהוא מדייק בדברים. גם אריק שרון וגם ראשי ממשלה אחרים נהגו כנראה באותה דרך ונתגלינו בקלוננו.
שלמה בן-עמי מפרט את כל הוויתורים הישראליים ואת מפת הנסיגה שניתנה לפלשתינאים ונדחתה. הוא לא אומר אף מלה על דרישות ישראליות בתמורה להצעות, ובראיון ולא נזכרת השתתפותו של אף יועץ מקצועי. רק ראש הממשלה דאז, אהוד ברק ושר החוץ. אם אתם רוצים – כאן האחריות. לא לכישלון המשא ומתן – זאת תרומתו האישית של עראפת. הכישלון הוא בניהול רע ולא ענייני של המשא ומתן. רק מתן היה שם.
בראיון אומר שלמה בן-עמי: …" אחרי זמן מה קלינטון התרתח ופרץ בצעקות נוראות. הוא אמר לאבו עלא שזה לא נאום בעצרת האו"ם וכי על הפלשתינאים להציע הצעות חיוביות משלהם… הוא האדים כולו ולבסוף קם ויצא בזעם"…
ארי שביט: "הפלשתינאים לא הגישו הצעת נגד?"
שלמה בן-עמי: "לא. הרי זה לב העניין. לעולם אין הצעת נגד פלשתינית. לא היתה מעולם ולא תהיה לעולם. לכן הצד הישראלי תמיד מוצא את עצמו בדילמה: או שאני קם ומסתלק כי החבר'ה האלה לא מוכנים לתת הצעות, או שאני עושה עוד ויתור אחד, עוד קוועטש. אלא שבסופו של דבר גם המתון ביותר מגיע לנקודה שבה הוא אומר לעצמו, רגע, לאנשים בצד השני אין נקודת סיום. עוד קוועטש ועוד קוועטש אבל אף פעם זה לא מספק אותם. זה לא נגמר".
אחרי ששלמה בן-עמי מגלה מי עשה "קוועטש" במשא ומתן ואיננו מגלה איזו הצעה פלשתינית, הוא מזכיר את שאלת הוויתור של אהוד ברק על ירושלים: "במשחק הזה, בפעם הראשונה, העלינו הצעה בעניין ירושלים. ההצעה אמרה שהמעטפת החיצונית של השכונות הערביות בעיר תהיה בריבונות פלשתינית, המעטפת הפנימית באוטונומיה פונקציונלית, העיר העתיקה במשטר מיוחד והר הבית בנאמנות מתמדת פלשתינית. קלינטון היה מאוד מרוצה מההצעה שלנו. גם אהוד חשב שעשינו מהלך אמיץ. זה היה עוד לפני שהוא קיבל את ההחלטות האמיצות שלו (לוותר על חלק מירושלים) והיתה בכך איזו פריצת דרך שחילצה את התהליך מפקק".
ארי שביט: "מה היתה התגובה הפלשתינית?"
בן-עמי: "מאכזבת… הרגשתי תסכול נורא, שהנה אנחנו עושים מהלך כל כך יצירתי וכל כך גמיש ומגיעים לאחד הרגעים היפים ביותר של המשא ומתן והם לא יכולים להשתחרר מהניגוח. מהעניין הזה של וינדיקציה. של קורבנוּת".
בפיסקה זו בראיון וגם בפיסקאות אחריה – אין הצעות לוויתורים פלשתינאיים. כן, פעם אחת עראפת מוותר במשהו, בלחצו של קלינטון, אבל בתוך יום שולח מכתב ביטול.
לא צריך להיות עולה חדש מזרח התיכון כדי לדעת את המינימום בעסקי משא ומתן: מי שנותן, מי שמציע – מבקש משהו בתמורה. זה הכלל לא רק במזרח התיכון החם, המזיע ומתחמן, ולא רק מזרחנים מדופלמים יודעים אותו. גם במערב אירופה וגם במזרחה ואפילו באמריקה הגדולה, חל הכלל הזה במשא ומתן. בנימוס, אולי בתחכום, אבל בתקיפות – לא מוותרים מבלי לקבל פיצוי.
בראיון הארוך של שלמה בן-עמי לא מצאתי את התמורה שקיבלו הישראלים כאשר עשו עוד "קוועטש", כאשר נתנו עוד משהו בתקווה לקבל תמורה. תקווה נכזבת.
מוסיף שלמה בן-עמי ומשלים את התמונה: "בא הנשיא (קלינטון) עם ההצעה של שניים-שניים, שמשמעותה חלוקת ריבונות בירושלים. בשיחה עם הנשיא, אהוד (ברק) הסכים שהיא תהיה בסיס לדיון. אני זוכר שבאותו לילה הלכתי עם מרטין אינדיק בשדות ושנינו אמרנו שאהוד מטורף. לא הבנו איך הוא בכלל העלה בדעתו להסכים"…
שלמה בן-עמי מספר, שאהוד ברק החליט על דעת עצמו החלטה מדינית בעלת חשיבות עליונה, בלי להתייעץ עם שר החוץ שלו, בלי לכנס את יועציו המקצועיים, בלי לקיים דיון ו…בלי לקבל משהו מן הפלשתינאים.
לי זה מזכיר את המשאים ומתנים המרובים שקיימנו עם החיזבאללה, עם החזית העממית, עם הפתח ובהם ישראל ביקשה גוויות ונתנה אנשים חיים, לפעמים במספרים שאינם מתקבלים על הדעת. הנושאים ונותנים מטעמנו נוהגים לוותר. הנה, בן-עמי העיד.
עוד חסרים לי בראיון של שלמה בן-עמי היועצים. המומחים למשא ומתן, המזרחנים, המנוסים. אולי שלמה בן-עמי לא הזכיר אותם מסיבות שלו. אולי אהוד ברק פשוט התעלם מהם. אינני יודע.
במשא ומתן האחרון של אהוד גולדווסר ואלדד רגב היו אנשי מקצוע. אבל, כמו בקמפ דיויד, הצמרת הפוליטית לא השתמשה בכלי משא ומתן, הידועים לכל מי שמשכיר דירה.
רע מאד.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יאיר דקל  On 21 ביולי 2008 at 18:35

    תגובה לקורא:
    עיינתי בקישורים ששלחת ואסתפק בקטע אחד, דברים שכתב
    אורי אבנרי (15.9.2001) על אהוד ברק ושלמה בן עמי: "הבורות היתה להם לרועץ. מכיוון שלא הבינו את הקוד הפנימי של הפלסטינים, אך היו שבויים כל-כולם בקוד הפנימי שלנו, הם פשוט לא הבינו את הצד השני. כל עמדותיו היו בעיניהם בלתי-מובנות, וכל מעשיו בלתי-צפויים".
    דיעותיו של אורי אבנרי ודיעותי אינן זהות, בדרך כלל. במקרה זה, הוא מאשר את דברי: נציגי ישראל למשא ומתן, ראש הממשלה ושר החוץ, לא ידעו להבין את עמדותיהם של הפלשתינים.
    נמנעתי בכוונה מלדון מי צודק, כי לא זה היה נושא הפוסט שלי. כתבתי וטענתי שאנחנו איננו יודעים לנהל משא ומתן.
    אינני חושב שצריך לקבל את עמדותיו של אורי אבנרי, אבל אני משוכנע שכל מי שיוצא למשא ומתן צריך להיות מצוייד במירב המידע על הצד השני, יחד עם ידע בניהול משא ומתן.
    לדעתי, ממשלות ישראל לדורותיהן אינן יודעות לנהל משא ומתן עם הערבים. בתחום זה ידינו על התחתונה.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: