אשה בורחת מבשורה – לאן?

הספר החדש של דוד גרוסמן, אשה בורחת מבשורה, זכה לשבחים מן המבקרים ואני מצטרף. לדעתי זה אחד הספרים הטובים ביותר שהופיעו בעברית מזה שנים רבות. הספר נמכר כלחמניות טריות ומתבדחים שבסטימצקי הניחו את הספרים ליד הקופה, "כי למוכרת נמאס להתכופף להרים את הספרים"… עם זאת, אין זה ספר קל לקריאה ורצוי לקרוא אותו במנות קטנות. לקלוט קטע ולהמשיך. אין זה ספר טיסה, שבולעים אותו לפני הנחיתה. להיפך. זה ספר שגורם להמראה.
למען הגילוי הנאות, אני צריך לציין שהספר הזה נידון בבוק קלאב שלנו בשבוע שעבר, ובצד המתפעלים ממנו היו שדחו אותו כארוך מדי או מייגע
לקראת מפגש הבוק קלאב שלנו קראתי את אשה בורחת מבשורה, קראתי כמה וכמה ביקורות ושמעתי הרצאות של המחבר ושל עורך הספר מנחם פרי (שאמנם רוצה למכור ספרים, אבל האיר את עיני להבין יותר את הספר).
העין הישראלית קולטת את העקדה – אמא מביאה את בנה החייל למבצע של צה"ל בגדה ואחר כך חרדה שנציגות הצבא תבוא להודיע על נפילתו. היא, כמו מעלה את בנה קורבן למולך המלחמה. כך ראו גם רוב המבקרים. כתבה אילנה דיין: "הבנתי פתאום שהספר הזה הוא מגש הכסף של הדור של דוד ושל הדור שלי ושל כל מי ששלחו את בניהם למלחמה השביעית ועוד ישלחו"…
אני, לעומת זאת, גיליתי שזה אינו ספר על מלחמה. הוא ספר על חיים. אם תרצו – ספר על השיבה לחיים.
עברתי את כל מלחמות ישראל, חלקן בסדיר ובמילואים (במלחמת לבנון הראשונה כבר לא רצו אותי). אחרי כל מלחמה חזרתי הביתה, למשפחה, לעבודה, לטיולים, לחיי יום יום. בעיני זה מה שהספר מתאר: אנשים וחייהם לאור – או לאורך – המלחמות. לא המלחמה היא עיקר הספר, אלא תוצאותיה. מבט על החיים בארץ. זה רומן מקיף, אישי ואנושי, רב פנים ועומק. בכל דף אפשר למצוא משהו חדש ואני מצאתי רק מעט, אבל אני יודע שיש הרבה.
הקוראים נסחפים אל האסון – כידוע, בנו של הסופר, אורי גרוסמן, נהרג ביומה האחרון של המלחמה. הפחד של אביו ליווה אותו מקודם וב-2003 החל לכתוב את אשה בורחת מבשורה בתקווה שכתיבת הספר תגן על בנו אורי. אורה, גיבורת אשה בורחת מבשורה, יוצאת למסע לאורך שביל ישראל בדיוק לאותה מטרה – להציל את בנה.
האם הצליחה? מבקרים רבים כתבו שלא. הקוראים חלוקים בדיעותיהם, כי גרוסמן השאיר אותנו בערפל. כמו אירועים אחרים בספר הנהדר הזה, הוא לא נתן תשובה. הקורא מוזמן להשתתף בעלילה. לחשוב ולהציב את דעתו, את דמיונו, בסוף הסיפור.
מעטים שמים לב שהאיור על העטיפה הוא דרך המוות (Death's Way) מאת ויליאם קרוזיִר. שם הספר באנגלית Untill the End of Land (עד סוף הארץ) – שונה לחלוטין מן השם המפורסם כל כך.
הספר מתחיל במלחמת ששת הימים ומסתיים כעבור שלושים ואחת שנים, ב-1998. מלחמת ששת הימים התחילה את ההיסטוריה של ישראל החדשה והיא הגורם לאירועים שקורים בארץ וגם למבצע צבאי (חומת מגן?), שעופר יוצא אליו.
בשביל ישראל, בגליל, אורה מטלטלת וגוררת את אברם ההלום – הם עוברים כבישים, חוצים נחלים, עולים על הרים ויורדים לערוצים. בדרך היא מספרת לו את הסיפור של בנו, שאיתו לא היה לו קשר. היא "בוראת" מחדש את הבן החייל ועם זה, מנסה להוציא את אברם מן ההלם. היא מספרת לו את סיפור יחסיה עם בעלה אילן, חברו; עם בנה אדם; עם בנה עופר, שהוא גם בנו; וגם מספרת לאברם על אברם עצמו. בכך אורה מטפלת בו במלים, ובסופו של דבר – מצליחה להשיבו לחיים. גרוסמן מגולל את הסיפור העיקרי, סיפור החיים. מה שעלולה להיות דרמה זולגת דמעות הופך לסאגה מרשימה.
איעזר בדבריה של מבקרת הספרות ד"ר גליה בנזימן: "כדי שעופר לא ימות – אברם צריך לקום לתחייה. כדי שאברם יחיה – עופר צריך לא למות". אם המשפט הזה סתום, הרי מנחם פרי מוסיף: האֵימה של אורה היא מפני חוסר שליטה. אין לנו יכולת לשלוט בגורלו של אדם אחר. אין בעלות מוחלטת על אדם אחר (גם כדי להצילו)".
לאורך כל הספר מספק המחבר רמזים, שמתפענחים בהמשך וקישורים, שמתבררים אחר כך. יש חיבורים מעורפלים, וחוטים דקים שמקשרים בין הדמויות והאירועים, והקורא מוזמן לפתוח את מאגר האסוציאציות שלו וזכרונותיו מן הדפים הקודמים כדי לגלות עוד ועוד רבדים.
למעשה, כמעט אין אירועים בספר. יש רק זכרונות. מלים. סיפורי שחזור של העבר, שאורה מספרת לאברם ומשתפת גם אותנו.
לדוגמא, אנחנו יוצאים למסע ואיננו יודעים מדוע אברם, שהיה נער חברותי, פעיל, כותב תסכיתים ומתכנן הקלטות, נמצא במצב כל כך נורא, בדירה עלובה ומטונפת. רק במהלך הדרך הפרטים מתבררים. במקום אחר, כאשר אורה מביאה את בנה למקום הריכוז של המילואים, הוא לוחש באוזנה דברים. הקורא הסקרן (וגם אני) צריך לצלוח מאות עמודים כדי להגיע לתשובה (שהיא משמעותית וחשובה). קודם חידה, סקרנות, סיפור ואז – פתרון.
הספר מורכב וכתוב בשפה עשירה להפליא, בדימויים שכמותם לא קראתי בעברית כבר זמן רב, בתיאורים אנושיים מדהימים בעומקם ועם תיאורי נוף מרהיבים.
גיבורי סיפור העקדה, אם תרצו: האם אורה (שרה), אברם (אברהם), עופר (בן האיילים המוקרב). מול האם הגדולה, שנאבקת להציל את בנה, יש בספר שני הגברים שהם סרבני אבהות…
רבים, שקראו, שאלו: איך סופר גבר יכול להיכנס כך לעורה של אשה, של אם. תשובה חלקית מצאתי בעמוד 282 בספר, שם מוזכרים דברים שאברם אמר לאורה בעברם הרחוק, כאשר עוד היה צעיר נמרץ וסופר מתחיל: "כל דמות שהוא כותב עליה, או ממציא אותה, הוא קודם מוכרח להבין אותה מהגוף, מזה הוא מתחיל, מלהתפלש בבשר וברוק ובזרע ובחלב שלה, ולהרגיש את מרקם השרירים והגידים שלה"…
שמעתי את דוד גרוסמן בהרצאה והוא חזר ואמר אותם דברים.
בסיום אצטט מדבריה של אריאנה מלמד: "גרוסמן משתמש במלים, כדי לעשות את מה שסופרים גדולים חייבים לעשות: לנסות ולשנות את העולם". כן, הוא עושה שימוש נפלא במלים.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: