אחוזה ישראלית באומבריה

שטח אדמה של למעלה מעשרים דונם, חלקו דשא, חלקו מטע זיתים, ויש בו בניין אבן עתיק-מחודש גדול למגורים ועוד שני בנייני שירות סמוכים וגם בריכת שחיה קטנה. בחצר הקדמית – טבון גדול בקיר אבנים ישן, משטח שיזוף ליד עץ מצל, ונוף של גבעות ירוקות, חרושות בצהוב וחרוצות בשדרות עצים מתעקלות. קחו מזג אוויר נאה והגעתם, אולי, לגן העדן.
יש דבר כזה. אחוזה יפהפיה באומבריה, מרכז איטליה, ליד העיר הקטנה, השמורה היטב מאז ימי הביניים, טודי. והיא גם שייכת לאיש עסקים ישראלי בפנסיה. מחצית השנה, בערך, הוא מבלה באחוזתו. מחצית השנה – בארץ.
כדי להגיע אל דירת הנופש שלנו, נסענו בכביש כפרי צר מן העיירה טודי ובאמצע הדרך לפני שלט לכפר פרודורו ("אל תיכנסו לכפר", היתה ההוראה) ירדנו לשביל עפר, כמעט בלתי נראה. המכונית מקרטעת על דרך הכורכר התלולה כלי מטה עד שאנחנו מגיעים לשער חשמלי כמעט נחבא בין השיחים. במרחק מעבר לשער נראה בניין גדול, עטור מדשאה ענקית, מואר כמו חומות ירושלים ביום חג, ונראה כארמון מזמין אורחים. מסביב היתה חשיכה, שהבליטה את הבניין.
העובדה שיש מקום ישראלי באומבריה הגיעה אלי בפרסום-מפה-לאוזן. הבעלים הכיר את איטליה מעסקיו ואחרי עשרים שנות היכרות, החליט שאפשר לקנות חורבה ולהפוך אותה לבית. המהפך הצליח ובעיני נהיה ארמון.
"סיירנו באיטליה וחיפשנו", הוא מספר כשאנו יושבים אחר הצהרים על המרפסת, לוגמים יין ואוכלים חטיפים. הגענו לאומבריה והאזור מצא חן בעינינו יותר. יש באיטליה מגמה של רכישת בניינים הרוסים על ידי זרים ויש איטלקים שנהנים מכך – הם רואים שמחירי הנדל"ן עולים והזרים, בעצם, תורמים לכלכלה המקומית. זה מזכיר את הצרפתים שקונים דירות בתל אביב ובירושלים וגם בנתניה ובאילת.
"שלוש שנות חיפושים הביאו את הזוג הישראלי לטודי וכאן שמעו שעמותת צדקה מציעה למכירה את השטח והמבנה ההרוס למחצה שעליו. שלוש פעמים קיימו מכרז ולא הצליחו למכור. במכרז הרביעי השתתפנו וקנינו".
הבניין הוקם, לפי הרישומים, בשנת 1262 על ידי אצילים מקומיים. היה זה בניין גדול, שיכול היה להתפתח לכפר, כמו כפרי הסביבה, אבל נשאר בניין גדול ולידו שני בניינים קטנים. בראשית המאה ה-15 נתרם הבניין לצדקה ויש רישום מדוייק מי גר בו עד מכירתו בלישראלים. למרות שהבניין היה ממוטט למחצה ובחלקו לא היה גג, התגוררו בו אנשים עד שנת 1921!
אחרי הקניה התחיל השלב הקשה – שיפוץ. כשלוש שנים עבד קבלן מקומי עם צוות עובדים להחזיר את הבניינים לכשירות. מי שרוצה לבנות צריך להשתמש באבני המקום, הגג – רעפים, שמוחזקים על ידי מרישים ענקיים וקורות עץ, הרצפה – טרה קוטה. הידיות ממתכת גסה והתריסים – לוחות עץ אטומים. אבל החלונות מודרניים, המטבחון בפינת החדר – מצוייד לבישול. גם הרהיטים הגיעו משוקי הפשפשים כדי לשמור על האוטנטיות. אבל המיטות – חדישות למהדרין.
"לא פרסמנו את המקום, אבל אורחים לדירת נופש באים. מישראל, מארצות הברית ומאירופה".
– ויש לכם חברים כאן?
– "הכרנו כמה מן הזרים, שמחזיקים בתים באזור ויש לנו הרבה מכרים בטודי ובכפרים בסביבה. אנשים מאד נעימים", משיב לי המארח.
אנחנו באנו בימים של מזג אויר אביבי נהדר לטיולים. היה מעניין לפגוש ישראלי בעל אחוזה באיטליה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אתי בן זיו  On 5 ביולי 2008 at 16:01

    הוא חונך כנראה לדבר איטלקית בלבד. הוא לא ראה את עצמו איש העולם הגדול, כמו גם אחיו הצרפתיים. רק בשנים האחרונות, אלה מביניהם, המשכילים, לומדים ומדברים אנגלית. מדובר אם כך בתחושה של גאווה מקומית לאומית ובמעמד חברתי של עובדים.
    והייתה זו גם הזדמנות לראות כמה אתה סובלני וכמה כישורים של תקשורת בינאישית לא מילולית יש לך?

  • יאיר דקל  On 2 ביולי 2008 at 8:04

    לחלי מנתניה
    כתבי אלי yairdk@walla.co.il
    ואוכל להשיב לך עם פרטים על אומבריה וכיצד להתקשר אל בעל דירות הנופש. אינני יודע את המחיר, כי זאת היתה מתנה.

  • אילן  On 25 ביוני 2008 at 9:57

    פעם חלמו על ארץ ישראל,הרי יהודה,ארץ בנימין,עמק אילון.
    היום,מה שמעניין את האנשים זה איך היה בניו יורק,איטליה,טוסקנה וכו…
    התרבות הציונית בפנימיותה היתה יהודית.
    היהדות נעלמת מהחברה החילונית ואיתה הציונות…

  • חלי מנתניה  On 25 ביוני 2008 at 7:21

    כמה זה עולה? איך מגיעים לשם?

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: