סדר זה בסדר?

השתתפתי בעשרות סדרים של פסח, לא נעדרתי מאף אחד ובכל זאת השנה היתה לי הפתעה.
הסדר נערך כסידרו. השתתפו סבתא, שני בניה ושבעת הנכדים בני ארבע עד שש עשרה. הגדולה בין הנכדים התנגדה מאד לקרוא בהגדה וההורים לא ויתרו ודרשו ממנה לתרום את חלקה (טוב, להשתתף בהכנת האוכל, אירגון השולחנות, הבאת הכסאות – את זה לא ביקשו). הצעירה, תלמידת הכתה הששית בתיכון, בעלת ציונים טובים למדי בבחינות, החלה לקרוא בתורה את הקטע המתאים בהגדה ו… שגתה כמעט בכל מלה. לא רק במלים הארמיות, שאותן לא שמעה מעולם. גם במלים עבריות קצת מורכבות, קצת מסובכות.
"אני לא יודעת ניקוד", לחשה לי במבוכה. כעת הבנתי את הסיבה שהיא כל כך לא רצתה להשתתף בקריאת ההגדה, אבל המבוכה שלה עברה אלי: תלמידה טובה ואת כללי הניקוד איננה יודעת?
הגיע תורה של בת הדוד, אף היא בת עשרה. לא טיפש עשרה – בחורה נבונה, אבל לקרוא במגילה? גם היא נכשלת כמעט בכל מלה והקשישים מתקנים פה ושם, ומוותרים פה ושם.
קריאת ההגדה נמשכה לצלילי הצקצוקים של הפלייסטיישן שהפעיל אחד הקטנים ולקול מצהלות וצרחות של הילדים האחרים. ההורים לא העירו. אולי לא שמעו.
בסדר הזה קיבלתי תשובה אישית לקושיית "מה השתנה?"
יצאתי מן הסדר והרהרתי, איך תלמידה טובה בתיכון מהולל, איננה יודעת ניקוד. כמעט הגעתי למסקנה נוזפנית, אבל כנראה זאת התמורה שעוברת החברה בישראל.

בבריטניה, שהיתה מלכת התרבות בראשית המאה העשרים, זלזלו במי שלא ידע על בוריין לטינית ויוונית. האם השפות הללו היו חשובות אז? האם הניקוד חשוב לתרבות הישראלית?
לקושיה זאת אין לי תשובה.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יאיר דקל  On 30 באפריל 2008 at 13:14

    חלק מהשפה העברית הוא הניקוד, כמו שבשפות הלטיניות יש "אותיות ניקוד".
    איך נדע להבדיל בין ספר שקוראים, ספר שמספר את השיער ויישוב ספר? לא תמיד הטקסט מאפשר אבחנה ברורה.
    חוץ מזה, בורות בשפה היא היעדר מורשת. דומני שיגאל אלון אמר: עם ללא עבר, אין לו עתיד.

  • לאה  On 28 באפריל 2008 at 11:00

    האם הניקוד הוא ערך בפני עצמו או רק אמצעי למטרה (קריאת השפה.
    האם היה קורה אותו דבר אם בני העשרה היו נדרשים לקרוא את אותו הטקסט בלי ניקוד? האם הוא בעצם הפריע להם בסופו של דבר?

  • צור  On 23 באפריל 2008 at 22:27

    והיא נמצאת ברשימתו של יאיר. הסדר, ההגדה, השירה העברית לדורותיה,ועוד – הם חלק בלתי נפרד מהמורשת שלנו.וכולם ניתנים לקריאה רק בידיעת כללי הניקוד. שונה הדבר בלטינית וביונית אצל האנגלים בראשית המאה שעברה. שפות אלה לא היו חלק מהתרבות האנגלית .גם בארץ היתה תקופה בה אפשר היה ללמוד לטינית כשפה זרה. לימוד לשם לימוד.
    אין ספק. הניקוד חשוב לתרבות העברית והישראלית.וכאשר עתונים עבריים נושאים שמות לועזיים – אנו בדרך להכחדת השפה העברית. ממש "חבל על הזמן". איזה "זמן"? זה של היום או
    כפי שהכרנו את הביטוי לפני עשרים שנה

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: