איום-לאומי ופחדים אישיים

פוסט אורח מאת פרופ' סם ש' רקובר. למרות שדעתי שונה, אני שמח להעמיד את הבלוג לרשותו.
יאיר דקל

מאז ההכרזות החוזרות ונשנות של נשיא אירן, אחמדיניג'ד, בכל פורום אפשרי, על מטרתה להשמיד את ישראל, אני רואה את הכתובת על הקיר. כמוני, סבורים ישראלים רבים שאירן אכן תצליח לפתח פצצה אטומית, וארצות הברית לא תצליח לעצור אותה.
מעולם לא חשתי פחד כה עמוק מחיסולה הטוטלי של ישראל, כמו בימים אלו. מה שכל כך מפחיד הוא המחויבות הפנאטית של השלטון האירני לחסל את ישראל. הפחד אינו נובע רק מעצם העובדה שלמדינה אסלמית יש נשק גרעיני, אלא מהנחישות הנחרצת להשתמש בנשק זה כדי למחות את מדינתי האהובה מעל פני האדמה.
אני בוחן את המצב מנקודת ראות אחת והיא פחד-ההשמדה, שהוא כה בסיסי ומהותי, שכל עניין לאומי ואישי מושפע ממנו.
הישראלים היהודים מצויים במצב כרוני של פחד מפני אפשרות הכחדתה של המדינה. פחד זה מסביר חלק גדול מההתנהגות האישית של הישראלים ומהתנהגותה הלאומית של המדינה. היות והטיפול באיום-לאומי הוא מעל ליכולתו של היחיד, נותר לו הטיפול בפחדיו האישיים: הוא יכול לשאת במאמץ הלאומי ועל ידי כך להרגיע את פחדיו האישיים או להרגיעם בדרכים אחרות כגון, פעילות יומיומית, השתתפות בקבוצות תמיכה, קבלת טיפול קליני, ובמקרים קיצוניים – הגירה לארצות אחרות.
יש לציין כי הפחד-הלאומי הזה אופייני רק לישראלים, משום שהוא נוצר כחלק מהמורשת ההיסטורית-תרבותית של היהודים, שלא ניתן למצוא כמותה אצל שום עם אחר.
כיצד יכולה המדינה להתמודד עם פחד-ההשמדה? הדרך הראשונה והעיקרית היא על ידי פיתוח של כוחות ביטחון חזקים, שימנעו את הישנות השואה. הדרך השנייה היא על ידי פעילות פוליטית ומדינית רחבה, שמטרתה לשנות את כוונותיהם של הערבים המוסלמים להשמיד את ישראל,
מעידה צבאית היא חוסר יכולת של הצבא לעמוד נגד האיומים להכחדת ישראל. ההנהגה המדינית והצבאית נדרשת להפעיל שיקולים ענייניים ורציונליים לנתח את סיבות המעידה ואת הדרך היעילה ביותר לשפר את המצב הביטחוני, כדי שכוחות הביטחון יוכלו למנוע את השמדת המדינה. ההנהגה נדרשת, אפוא, להתעלם מהפחדים האישיים שלה ושל הישראלים ולהפעיל אך ורק היגיון צבאי, פוליטי וכלכלי קר. אולם בישראל, הפחדים האישיים מהשמדה עלולים להפריע לשיקולים קרים ושכלתניים.
כתוצאה מהצלחה צבאית, נחלשים פחדי ההשמדה ובמקומם עולות תחושות הקלה ורגשות מופרזים של ביטחון ואמונה כמעט אשלייתית, אופורית, בכוחה של ישראל. כתוצאה מירידה דרמטית זו בפחדים, הישראלי החל לדאוג לרווחתו האישית, בין היתר על ידי דרישה שהמדינה תקצה סכומי כסף גדולים לטפל בעיוותים חברתיים וכלכליים.
ניתן היה לחשוב, שלאחר הניצחון תעסוק מדינת ישראל בניסיון להשתית הסכמי שלום עם יריביה. אולם באופן פרדוכסלי, נסחפה ישראל אחרי הגל האופורי ולא עשתה מאמץ ראוי בנדון. מדוע? התשובה מצויה לדעתי בדרך שבה תופסים הישראלים את השלום. אין הם מבינים שלום כמטרה נעלה בפני עצמה, אלא כאמצעי להישרדותה של ישראל. ועתה, היות ומטרה הישרדותית זו הושגה על ידי הכוח הצבאי, אין טעם להשתמש בחתימת הסכמי שלום כדי להשיג את אותה המטרה שהושגה כבר. ההסכם עלול להביא הפסדים, משום שכל הסכם שלום פירושו פשרה וויתורים כואבים.
האיום האירני במתקפה גרעינית על ישראל  העלה את פחד-ההשמדה לדרגה גבוהה המתקרבת לאימה. לאמתו של דבר, אומות העולם מודעות לאפשרות המזוויעה שישראל עומדת לפני שואה שנייה! בניגוד למלחמת העולם השנייה, לא תהיה שואה שנייה בגדר הפתעה לאף אחד. התגובה-הביטחונית של ישראל עלולה להיכשל, כי בעוד שהמדינה מסוגלת להתגונן בפני איומי נשק קונוונציונלי, הכנסת הנשק הגרעיני למשחק (משחק, זו המילה המקובלת) – פירושה סוף.
האם האיום הגרעיני האיראני הוא התהליך היחיד שעלול להביא להשמדת ישראל? לצערי הרב, קיימים מספר תהליכים אפשריים של איום-לאומי, שיכולים להביא להכחדת ישראל בשל היחלשותה עד שלא תוכל להגן על עצמה אפילו במסגרת מלחמה קונוונציונלית. ישראל אינה יכולה לשאת תבוסה צבאית, כי פירוש הדבר הוא מחיקתה הטוטלית. הערבים לא ויתרו על כוונתם להשמיד את ישראל והפלשתינאים ממשיכים במלחמת טרור שיטתית ודורשים זכות שיבה לתוככי ישראל לארבעה מיליון פלשתינאים.
על אף ההבדל העצום בין ישראל הקטנה לבין גולית הערבי, ניצחה ישראל עד כה בכל המערכות, בין היתר, בגלל הפער האיכותי-טכנולוגי. עד מתי יישאר פער זה בעינו? לרשות הערבים סכומי עתק (פטרו דולרים), שבעזרתם הם יכולים לקנות ציוד מלחמתי מתוחכם ולשפר מאוד את יכולת הלחימה שלהם. כבר היום השימוש בטילים קונוונציונליים משנה בצורה חדה את מאזן האימה לטובתם. הפגיעות של העורף הישראלי למתקפת טילים הן בצפון (במלחמת לבנון השנייה) והן בדרום (במלחמה הבלתי פוסקת נגד החמאס בעזה) מעוררת חששות לגבי יציבות חוסנה של ישראל.
האם ישראל יכולה להרשות לעצמה פערים כלכליים-חברתיים גדולים? חוסנה הצבאי נשען במידה רבה על גיוס כול העם לצבא ועל נשיאה שווה בנטל הביטחוני. שוויון זה הולך ונשבר בשנים האחרונות. הפערים הכלכליים-חברתיים הם כה גדולים, עד שחושש אני שגם היכולת לשאת בנטל הביטחוני עלולה להיפגע.
לכן, אין לי ספק שישראל מצויה במצב של פחד-השמדה. האם פחד זה חורג מהנורמליות. האם ישראל סובלת מפרנויה?
מדינות ערב מצהירות במפורש, שמטרתן להכחיד את ישראל והם מנסים בעקביות לממש את זממם. כלומר, פחד-ההשמדה שלנו הוא אובייקטיבי. מכאן עולה השאלה הבאה: האם התגובה הישראלית למצב נמצאת בגבולות ההיגיון?
אם היחיד מתעלם מהסכנה, מאיתותי האיום ומהפחד או מכחיש אותם, נאמר שהתנהגותו אינה רציונלית. במקרה זה נעריך שהוא חש חוסר-אונים  וכל מה שיעשה לא ימנע את מימוש האיום הנורא. לכן אינו מסוגל לפעול. ואולם, אם היחיד יגיב לאיום ולאיתותי הפחד בתגובה קיצונית וחסרת פרופורציה, תגובה שעלולה להביא עונש כבד מאד, שוב נאמר שתגובתו אינה רציונלית.

נחזור לשאלה: האם תגובת ישראל אינה רציונלית? התשובה היא לא. ישראל פיתחה כוחות ביטחון מעולים, שעמדו בפרץ בהצלחה גדולה במשך עשרות שנות מלחמה. לא רק שישראל שרדה, אלא היא התפתחה וגדלה מבחינה כלכלית ותרבותית. ישראל אינה מגיבה בחוסר-אונים, אלא מתייחסת היטב ובאופן הגיוני ויעיל לאיומי העולם הערבי.
האם תגובת ישראל מוגזמת,  מעל לגבול העליון? לא! כל מה שתעשה לא ישתווה לנורא מכול – הכחדה.
עם זאת, יש כמה סימנים שמבחינה אמוציונלית תגובות הישראלים למצבי איום-לאומיים חורגות מהמידה ועוצמתן במצבים מסוימים הינה בקיצוניות יתר. התקפי פאניקה מאופיינים בתחושות פחד חזקות שמגיע הקץ, של התמוטטות כללית, איבוד שליטה, ואין אונים. היסטריה המונית קורית בתגובה של קבוצת אנשים על איום כבלתי רציונלית, כחסרת כיוון ומונעת על ידי פחדים בלתי נשלטים. לא ניתן לייחס להתנהגות הישראלים ולהתנהגות המדינה אף לא אחת מהתכונות האלו. לא ראיתי סימנים של התפוררות חברתית, ושל תחושה שכל אדם לנפשו. להיפך, מצאתי עזרה הדדית והתארגנות לתת כתף במאמץ המלחמתי הקשה.
אין לי ספק, שחלק חשוב באיומי אחמדיניג'ד מטרתם לפורר את הישות הציונית (כפי שהוא מכנה אותנו) על ידי זריעת אימה וחלחלה. הוא מבקש להכניס את הישראלים לפאניקה ולהעצים את פחדי-ההשמדה עד לרמה של איבוד עשתונות, ולהביס את ישראל בפחדיה שלה עוד בטרם שהוא יפעיל את כוחו הצבאי. במקביל, הוא מנסה לאחד את העולם הערבי המוסלמי סביב מלחמת קודש נגד היהודים.
עד כה מאמצי אחמדיניג'ד נכשלו. הישראלים מודעים היטב לאיום הגרעיני האירני, התנהגותם האישית רחוקה מגילוי של סימני פאניקה והיסטריה המונית. יתר על כן, ישראל מתייצבת זקופה ומביטה נכחה בעיני אירן הג'יהאדית.
הכותב פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה.
המאמר פורסם ב-עיונים בחינוך (אוקטובר 2011) 5, 216-232. מי שמעוניין לקרוא את המאמר במלואו, ישלח דוא"ל אל rakover@psy.haifa.ac.il.

הערה אישית:
בעולם, בעיקר בארצות הברית, מתפרסמות בימים האחרונים ידיעות כיצד ישראל תתקוף את איראן ומתי. להערכתי, מקורן של ידיעות אלה  בישראל והמדליפים נמצאים בצמרת השלטון במדינה, אלה התומכים בפעולה צבאית ישראלית. הפרסומים בחו"ל הינם חלק ממערכה של הכנת דעת הקהל לפעולה כזאת או שהם חלק ממלחמה פסיכולוגית נגד איראן.
יאיר דקל  

 == =

ברכות לאילנה דיין
אילנה דיין היא עתונאית מעולה, שאני מכיר מאז שירתנו יחד בגלי צה"ל – היא כמפיקה ואני כאיש מילואים בחדשות. למיטב זכרוני, אילנה היתה החיילת הראשונה שעברה מתפקידי הפקה בגל"ץ לתפקיד של כתבת (לענייני חוץ). עד אז היו רק חיילים-כתבים. אילנה היא עתונאית חרוצה, ידענית ודעתנית. על תוכנית התחקירים עובדה אינני צריך לכתוב.
לכן נדהמתי כאשר פסק השופט נועם סולברג נגדה בתביעה על הוצאת דיבה שהגיש נגדה קצין צה"ל. אינני נוהג לבקר את פסקי הדין של בתי משפט ולא הבעתי דיעה בעניין פסק הדין. היום אני מאושר, אחרי שבית המשפט העליון פסק וקבע שאילנה דיין לא הוציאה דיבתו של הקצין רעה.
משמיעה ראשונה הבנתי, שבית המשפט העליון קבע הלכה חדשה בעניין תום לב של עתונאים. מבלי להיכנס כאן לעומק הדברים – הם יזכו בוודאי לפרשנות נרחבת – אני מאד מרוצה שבית המשפט העליון פסק גם בעניין זה. במקרה של אילנה דיין, אינני זקוק לאישורו של בית המשפט. כמי שמכיר אותה שנים כה רבות ועוקב אחרי עבודתה – אין ולא היה לי שום ספק בתום הלב של אילנה. זכיתי ובית המשפט העליון אישר את דעתי.